ע"פ 1697/20

תקציר

ערכאת הערעור בחנה את הטענות הנוגעות לממצאי המהימנות של הקטינה בתיק עבירת מין. בית המשפט אישר את החלטת בית המשפט המחוזי, והדגיש כי ערכאות הערעור נמנעות בדרך כלל מלהתערב בהערכות מהימנות הנערכות על ידי ערכאות נמוכות יותר, המתרשמיות ישירות מההליך. התיק עסק בהערכת עדות של ילד שלא העיד בבית המשפט אך נחקר על ידי חוקר ילדים. בית המשפט הדגיש כי על פי חוק הגנת הילד, עדויות קטינים נבחנות דרך עדשת החוקר, אלא אם כן מערערים עליהן. החוק מבקש להגן על ילדים מפני הטראומה של הופעה בבית המשפט תוך איזון בין זכויות הנאשם. טענות המערער בדבר אי דיוקים וסתירות בעדותו של הילד נדחו, שכן התרשמויותיו של החוקר תמכו במהימנותו של הילד. בנוסף, תמיכה ראייתית משמעותית כללה הערכות פסיכולוגיות ועדויות של אמו של הקורבן, שחיזקו את מהימנות גרסתו של הילד. ערכאת הערעור לא מצאה כל הצדקה בבקשתו של המערער לראיות מאמתות נפרדות לכל אירוע ואישרה את מהימנותן של ראיות הסיוע המבוססות, אשר סיבכו את המערער יחד. באשר לעונש, קבע בית המשפט כי הוא עולה בקנה אחד עם הנחיות הענישה הקבועות בעבירות חמורות אלה, חרף טענות המערער כי הוא מוגזם. פסק הדין הדגיש את הדגש החברתי על המאבק בעבירות מין בקטינים, הכיר בהשפעה העמוקה על הקורבנות וציין את הקלות שגילה בית המשפט המחוזי. בהדגישו את הפגיעה הנפשית המתמשכת במתלוננת, מצא בית המשפט את העונש המוטל הולם. הן ערעורי המהימנות והן גזר הדין נדחו פה אחד, מה שחיזק את פסק הדין המקורי.