ה"פ 142/08

תקציר

פסק הדין דן במחלוקת בין שוכר, יפרח, לבין בעלי הבניין אותו הוא שוכר, בנוגע לזכותו להישאר בנכס. יפרח שכר את הנכס במקור בשנת 1978 וטוען שהוא דייר מוגן. הבעלים, ישעיהו ואברהם, חלקו על כך ותבעו את פינויו בשנת 1985, מה שהוביל לפסק דין לטובתם בשנת 1986. פסק הדין נתן ליפרח תקופה של שנה לפנות את המקום. עם זאת, הבעלים לא אכפו את פסק הדין, ויפרח המשיך להחזיק בנכס במשך 22 שנים נוספות, ושילם דמי שכירות נמוכים. יפרח טען כי הוא דייר מוגן וכי הבעלים ויתרו על זכותם לפנותו בשל השיהוי. בית המשפט דחה את פרשנותו של יפרח לפסק הדין המקורי ולא מצא סיבה לבטלו. היא גם דחתה את טענת הוויתור, והדגישה את חשיבות כיבוד פסקי הדין. בית המשפט הגיע למסקנה כי זכות הדיירות המוגנת של יפרח, אם הייתה קיימת, פקעה. נמצא כי הוא המשיך להחזיק בנכס בין אם כשוכר בשכירות לא מוגנת ובין אם כבעל רישיון. בית המשפט פסק לטובת הבעלים וקבע כי הכלל הרחב חל, כלומר גם הפה המתיר את הדירה יכול לאסור זאת. היא העניקה ליפרח ארכה של שלושה חודשים לפנות את המקום. פסק הדין ניתן בהיעדרם של הצדדים ביום 25.8.2009.