רע"א 4644/92

תקציר

בית המשפט העליון דחה ערעור בעניין שיעור הריבית על חוב שהוכר על ידי מפרק. המערערים מסרו כספים למנהל סניף בנק לצורך הפקדתם, אך המנהל לא רשם את הפיקדון. לאחר פירוק הבנק הכיר המפרק בחוב הבנק אך הטיל ריבית נמוכה יותר מהמובטח על ידי המנהל. השאלה הייתה האם סעיף 134(א) לפקודת פשיטת הרגל מגביל את שיעור הריבית על חובות שהוכרו בפשיטת רגל, ואם כן, האם הוא חל על ריבית חוזית. בית המשפט קבע כי לשונו הברורה של הסעיף חלה על כל הריבית במסגרת חוב מוכר, יהא סוגו אשר יהיה. היא הסבירה כי ריבית היא ריבית, בין אם לתקופת ההלוואה ובין אם לאיחור בפירעון, וההבחנה היא רק בריבית. מטרת הסעיף היא להבטיח שוויון בין הנושים, ולמנוע מנושים בעלי ריבית מועדפת ליהנות על חשבון אחרים. בית המשפט ציין כי סעיפים אחרים בפקודה נועדו לשמור על שווי החובות וכי סעיף 134(א) מתאים למגמה זו. בית המשפט קבע כי התערבותו של המחוקק בריביות מוסכמות מוגבלת להבטחת חלוקה הוגנת בין הנושים ואינה מבחינה בין סוגי ריבית.