ע"ע 4404-10-16

תקציר

לאחר ששקלו בכובד ראש את הטיעונים שהציגו הצדדים ועיינו בכל החומרים הקיימים, החליטו השופטים, לאה גליקסמן, ABD, חני אופק-גנדלר ואילן סופר, לדחות את הערעור. נקודת השיקול הראשונה הייתה האם ילד משותף מעיד על חידוש קשר זוגי. בית המשפט הסכים עם פרשנותו של בית המשפט המחוזי כי הגורם הרלוונטי כאן הוא האם הילד נולד בתקופת הנישואין. מאחר שהמערערת לא התגוררה עם המנוח בעת פטירתו, היא אינה יכולה להיחשב כבת זוגו בחלופה השנייה. במעבר לנקודה השנייה של הערעור, בחן בית המשפט את סוגיית ההכרה בבני זוג כידועים בציבור. הקריטריונים לכך, כפי שתוארו במקרים קודמים, כוללים הערכה האם בני הזוג קיימו חיי משפחה ומשק בית משותף. בית המשפט הכיר בכך שדרישת החיים המשותפים יכולה להשתנות בהתאם לנסיבות כגון גיל, בריאות וכלכלה, ויש לפרש אותה בגמישות. במקרים בהם בני זוג אינם חיים יחד, בית המשפט הכיר בכך שזמנם יחד וניהול משותף של משק בית יכולים להיחשב כידועים בציבור. עם זאת, בפסק דינו של בית המשפט המחוזי, שנותר ללא עוררין, נקבע כי המערערת לא עמדה בנטל ההוכחה בעניין זה. בית המשפט מצא כי טענת המערער כי היעדר המגורים המשותפים נבע מהתפרצויותיו של המנוח אינה נתמכת בראיות מספיקות. זאת ועוד, בית הדין האזורי הטיל ספק בקיומו של משק בית משותף, בהתחשב בגורמים כגון רכישת חלקה של המנוחה על ידי המנוח בביתם המשותף הקודם, חוסר מודעותה למחלתו והצהרותיו לקרן שלא הכירה בה כידועה בציבור. קביעתו העובדתית של בית הדין האזורי, שהתבססה על העדויות והראיות, הביאה אותם למסקנה כי המערער והמנוח לא היו ידועים בציבור. בית המשפט הדגיש כי אמנם היו ללא ספק יחסי ידידות וקרבה, אך הם לא עלו לרמה של ידועים בציבור כפי שהוגדרו במקרים קודמים. לאחר שבחנו את מכלול הראיות שהובאו בפני בית המשפט המחוזי, הסכימו השופטים עם מסקנתו של בית המשפט המחוזי כי המערערת לא הצליחה להוכיח שהיא והמנוח היו ידועים בציבור. גם אם קיבל בית המשפט את הסבריו של המערער לאי עמידה בתנאי המגורים המשותפים, הראיות לא תמכו בטענה כי הם ניהלו משק בית במשותף. עדותה של המערערת עצמה סתרה את טענותיה, ובהודעותיה של המנוחה לקרן לא הוזכרה זכותה של המערערת לקצבת שארים. לאור השיקולים דלעיל, הערעור נדחה. בשל אופי המקרה, החליט בית המשפט שלא לחייב שכר טרחה. פסק דין זה ניתן בהיעדרם של הצדדים ויימסר להם בכתב.