ת"א 37747-11-15

תקציר

המקרה נסוב סביב פרשנות חוזי חכירה שנחתמו בשנות ה-30 בין הקרן הקיימת לישראל לבין מספר קבוצות מתנחלים, המעניקים לאחרונים זכויות חכירה חקלאית על אדמות הקרן לתקופה של 49 שנים, עם אופציה לחדש את החכירה ל-49 שנים נוספות. התובעים, שהם רוכשי הזכויות או יורשי החוכרים המקוריים, טענו כי החוזים מזכים אותם בהארכה בלתי מוגבלת בזמן של החכירה מעבר ל-98 השנים הראשונות, ואילו הנתבעים, לרבות קק"ל ומינהל מקרקעי ישראל, טענו כי ניתן לחדש את החכירה פעם אחת בלבד, כלומר משך זמן כולל של 98 שנים. השאלה העיקרית שעמדה בפני בית המשפט היתה, אפוא, האם חוזי החכירה מקנים לתובעים זכות קבועה לחידוש. השופטת פתחה את דבריה בהתייחסות לדין החל, והגיעה למסקנה כי בעוד שהחוזים נחתמו תחת שלטון המנדט הבריטי, יש להחיל את הדין הישראלי הקיים על פרשנותם, במיוחד בהתחשב בכך שחוזי החידוש המשתמעים בהחלט כפופים לדין הישראלי. טענה זו נתמכה גם בסעיף בחוזים המקוריים הקובע כי כל חילוקי דעות הנובעים מהחוזה יידונו על ידי הרכב בוררים "בהתאם לתקנות חוזה זה ולמנהגים הנהוגים בארץ ישראל בקשר לחכירה העוברת בירושה לקרן". לאחר מכן פנתה השופטת ללשון החוזים, וציינה כי הם מתייחסים במפורש לתקופת חכירה "ראשונה" ו"שנייה" של 49 שנים, דבר המצביע על כוונה ברורה להגביל את זכות החידוש לתקופה אחת נוספת. השימוש בלשון יחיד "תקופה חדשה" ולא בצורת רבים תמך עוד יותר בפרשנות זו. מומחי התובעים טענו כי הביטוי "החוזה שיחליף אותו" מתייחס לחוזים המתחדשים שוב ושוב, אך השופטת מצאה פרשנות זו בעייתית, שכן היא מייתרת חלקים אחרים בחוזה. בנוסף, השופטת ציינה כי הנוסחאות המשפטיות האנגליות ליצירת זכות חכירה מתחדשת לצמיתות לא היו קיימות בחוזים המדוברים. המומחים התייחסו גם להקשר ההיסטורי ולכוונות של קק"ל, אך השופט מצא כי הנסיבות חיזקו את עמדת הנתבעים כי קק"ל התכוונה להעניק חוזי חכירה זמניים ולא קבועים. השופט הזכיר גם את מחיקת הביטוי "ולתקופות עתידיות" מהחוזים, מה שהצביע עוד יותר על כוונה להימנע ממתן זכויות חכירה קבועות. לסיכום, קבעה השופטת כי חוזי החכירה אינם קובעים חוזי שכירות מתחדשים לצמיתות ולכן דחתה את טענות התובעים. מאחר שהתוצאה הייתה לטובת הנתבעים, הורה השופט לתובעים לשלם לנתבעים הוצאות ושכר טרחת עורך דין, בסך כולל של 150,000 ₪.