עש"א 8380-09-16

תקציר

המערער במקרה זה מערער על פסק דין שניתן בהעדרו, בטענה כי כתב התביעה לא הומצא (נשלח) אליו כדין, שכן הוא נשלח אליו בדוא"ל ולא נשלח בדרכים הקבועות בתקנות סדר הדין האזרחי. המשיב טוען כי יש לדחות את הערעור משום שהמערערת ידעה על ההליך אך לא השתתפה בו. המערער, עורך דין במקצועו, טוען כי יש לו הגנות תקפות, לרבות כי השכיר את דירתו וכי השוכרים צריכים לפצות אותו, וכי יש לו טענות כנגד דמי הניהול. התביעה הוגשה במקור נגדו ונגד שני דיירים, אך המפקח פיטר את השוכרים והורה למשיב לפרוע להם בבית משפט אחר, והותיר את המערערת כנתבעת יחידה. בית המשפט מכיר בכך שידיעתו של המערער על ההליך נגדו אינה שנויה במחלוקת, אך עליו לאזן ידיעה זו אל מול דרישות ההמצאה כדין. מטרתם של כללי ההמצאה היא כפולה: ליידע את הנתבע ולהבטיח מסגרת פרוצדורלית יציבה. כאשר ידע ממשי והמצאה חוקית מתנגשים, על בית המשפט לשקול היטב את ההשלכות על ניהול הליכים משפטיים. תוך מתן עדיפות לידע במקרים חריגים, על בית המשפט לכבד את כוונת המחוקק, במיוחד כאשר מדובר בהגנה על נתונים ופרטיות. מאחר שהמשיב לא הצדיק החלפת המצאה בידיעה, ואין כל ראיה לנסיבות חריגות או לחוסר תום לב מצד המערערת, קובע בית המשפט כי נדרשת המצאה כדין. לפיכך הערעור מתקבל, פסק הדין מבוטל, והתיק חוזר לממונה לדיון נוסף. המערער אינו זכאי להוצאות, שכן יכול היה להבהיר כי לא ישתתף ללא המצאה כדין, אך התנהלותו תורמת למצב הקיים. פסק הדין ניתן בהעדר שני הצדדים.