עע"מ 683/13

תקציר

פסק הדין נסוב סביב הרחבת נתב"ג ותביעות הפיצויים של בעלי הנכסים הסמוכים, שטענו כי הגברת רמות הרעש מהרחבת שדה התעופה תוריד את ערך הנכסים שלהם. בתחילה, כ-5,000 תביעות נדחו או הופנו לשמאי מכריע. המערערים טענו כי התכנון לא הגדיל את קיבולת שדה התעופה מעבר ליכולות קודמות ולא טענו לירידה ממשית בערכי הנכסים, תוך ציון שיפורים עתידיים צפויים בטכנולוגיית המטוסים. עם זאת, בית המשפט לעניינים מנהליים דרש פיצויים, דחה את סף הרעש שנקבע ודרש לבחון את השפעות הרעש העתידיות באופן פרטני. היועץ המשפטי לממשלה תמך במערערים וטען כי פיצוי כולל עלול לפגוע בפרויקטים ציבוריים. בסופו של דבר צידד בית המשפט העליון במערערים, החזיר על כנו את החלטות ועדות הערר והדגיש כי אין מקום לפיצוי אם השיפורים הטכנולוגיים הצפויים לא יביאו לעלייה ממשית בנזקי הרעש לנכסים או אם הרעש אינו עולה על סף המשפיע על ערכי הנכסים. בית המשפט קבע כי הערכה המתמקדת ברעש ממשי ולא באובדן פוטנציאלי עתידי היא מספקת, ודחה תביעות רחבות יותר לזכויות סביבתיות במסגרת משפטית ספציפית זו. בית המשפט הדגיש את חשיבות ההבחנה בין זכויות קניין לזכויות סביבתיות. ההחלטה הסופית כללה כמה נקודות דקויות, אך החזירה מן היסוד את שומות ועדות הערר ודחתה את הערעור שכנגד, תוך דרישת פיצוי רק כאשר הרעש עולה על רמות הפרעה משמעותיות, ובכך מאזנת בין זכויות הפרט לבין אינטרסים ציבוריים רחבים יותר.