ת"א 69579-01-19

תקציר

השאלה המרכזית בתיק נסובה סביב השאלה האם הלוואה בסך 50,000$ הוחזרה על ידי הנתבע, ציון, לתובע, אפרים. ציון טען כי ההלוואה נפרעה בתשלומים ושולמה במלואה עד שנת 2012, וסיפק מסמך פירעון הלוואה מיום 28 ביוני 2012 כראייה, עליו חתם לכאורה אפרים. אפרים הכחיש זאת וטען כי ההלוואה לא נפרעה וכי חתימתו על המסמך מזויפת. השופטת סקרה את הטענות והראיות שהציגו הצדדים, לרבות תקופת ההתיישנות, דוקטרינת השיהוי והגרסאות הסותרות של האירועים. הם שקלו את מהימנות העדויות והמסמכים, לרבות חוות דעת מומחה מטעם בית המשפט על אמיתות החתימה. המומחה הגיע למסקנה כי חתימתו של אפרים על מסמך פירעון ההלוואה הייתה ככל הנראה "זיוף עצמי", דבר המעיד על כך שאפרים חתם על המסמך בעצמו כדי להסוות את חתימתו האמיתית. השופטת קיבלה את ממצאי המומחה והאמינה לגרסתו של ציון לאירועים, שכן עדותו של המומחה הייתה עקבית והבהירה את הסוגיות שהועלו. השופט ציין כי גרסתם של אפרים ואחיו להלוואה הייתה מבלבלת ולא הגיונית, במיוחד בכל הנוגע לאי אזכור יתרת החוב הנטענת בעת התחייבות להלוואה גדולה. יתר על כן, השופט ציין כי אמונו של אפרים בציון, למרות עסקאות המזומן והיעדר עדים, לא היה נבון. בסופו של דבר דחה השופט את תביעתו של אפרים וקבע כי ההלוואה אכן נפרעה. ציון קיבל 15,000 ש"ח שכר טרחת עורך דין ו-5,000 ש"ח הוצאות, שישולמו על ידי אפרים תוך 30 יום. פסק הדין ניתן ביום 17.4.2022.