תה"ס 39922-09-20

תקציר

הסוגיה המרכזית בפסק דין זה נוגעת לפרשנותו של הסכם ממון, שאושר על ידי בית המשפט בשנת 2012, המסדיר את יחסי הממון בין בני זוג גרושים. ההסכם, הקובע הפרדה מוחלטת של רכוש, קובע בעלות משותפת בכל רכוש שהוסכם עליו בכתב ונרשם על שם שני הצדדים. המחלוקת העיקרית היא לגבי בעלות על דירה שנרכשה במהלך הנישואין. האישה טוענת למחצית הבעלות, ואילו הגבר טוען שהיא זכאית ל-20% בלבד. השופטת מנתחת בהרחבה את לשון ההסכם, וקובעת כי תנאיו קובעים באופן חד משמעי כי אופן רישום הזכויות מהווה ראיה מכרעת לבעלות, וכי הזכויות בדירה המדוברת רשומות על שם שני הצדדים. השופט בוחן גם את נסיבות רכישת הדירה, לרבות חוזה הרכישה, הערת האזהרה ורישום הזכויות בחברה המשכנת, כל אלה מחזקים את המסקנה כי שני הצדדים נועדו להחזיק בדירה באופן שווה. השופט מוסיף ודן בעדותו של עורך הדין שניסח את הסכם הממון, אשר מאשר כי הרישום קובע את הבעלות, ומוצא כי טענת הגבר כי הצדדים התכוונו במקור שלאישה יהיה נתח של 20% בלבד אינה מבוססת. בנוסף, השופטת מתייחסת לטענת הגבר כי הכספים שהשקיע בדירה הגיעו ממקורות נפרדים ומוגנים, ויש לנכות אותם מחלקה של האישה בתמורה ממכירת הדירה, אך קובעת כי טענה זו נעדרת תשתית ראייתית מספקת ויש להתייחס אליה במהלך הדיונים הקרובים בנושא. פסק הדין קובע כי הדירה תימכר, המשכנתא תוחזר, ויתרת התמורה תחולק שווה בשווה בין הצדדים, כאשר חלקה של האישה בניכוי התשלומים ששילם הגבר בגין חלקה במשכנתא מאז החלטת בית המשפט הקודמת. כמו כן נדרש הגבר לשלם לאישה פיצוי על פי הסכם הממון בתוך 30 יום ולרכוש עבורה דירת ארבעה חדרים בשטח הנקוב, שמחירה ייקבע על ידי שמאי. השופט פוסק גם את הוצאות המשפט של הצדדים, ומורה לגבר לכסות את אגרת בית המשפט ואת שכר טרחת עורך הדין של האישה.