ע"פ 3641-05-13

תקציר

הערעור מערער על פסק דינו של בית משפט השלום, שהרשיע את המערער ביידוי אבנים וגזר עליו 14 חודשי מאסר בפועל, מתוכם ארבעה חודשי מאסר על תנאי, קנס בסך 5,000 ש"ח ו-12 חודשי מאסר על תנאי. השאלה המרכזית בערעור היא האם זיהויו של המערער כזודה אבנים הוא אמין. בית משפט קמא ביסס את הרשעתו בעיקר על עדותו של שוטר 205, אשר טען כי ראה את המערער מיידה אבן עליו ועל חבריו. עם זאת, שופטי הערעור מצאו מספר סתירות וסדקים בעדותו של קצין 205, וכן כשלים חקירתיים שיצרו ספק. ראשית, קצין 205 ציין תחילה כי המערער יידה אבנים, ובהמשך הבהיר כי מדובר באבן אחת. שנית, המשטרה לא בדקה ולא תיעדה את המקום שממנו נזרקה לכאורה האבן, שהיה גג נקי ומרוצף ללא אבנים. כשל חקירתי זה, יחד עם היעדר ראיות לאבנים כלשהן על הגג, מלמדים כי המערער יכול היה ליידות אבן רק אילו הצטייד בה קודם לכן, דבר שלא הוזכר בראיות. שלישית, היו גרסאות סותרות בין השוטרים לגבי מיקום הכוח והמסגד, כמו גם נקודת הכניסה שלהם לכפר. עוד ציינו השופטים כי מבנה הכרעת הדין, שהחל בניתוח ראיות ההגנה, יצר את הרושם כי נטל ההוכחה מוטל על המערער. בנוסף, הפרופיל של המערער – גבר נשוי בן 31 ואב לשני ילדים המנהל אורח חיים נורמטיבי – אינו מתאים לפרופיל טיפוסי של מיידי אבנים. בהתחשב בסתירות אלה, בקשיים הראייתיים ובספקות המובנים בעדות זיהוי אחת, הגיעו השופטים למסקנה כי יש לפרש את הכפייה לטובת המערער. לפיכך החליטו לקבל את הערעור, לבטל את הכרעת הדין וגזר הדין ולזכות את המערער בשל הספק סביב אשמתו. פסק דין זה מדגיש את עקרון הספק הסביר במשפט הפלילי ואת חשיבות ההקפדה על נטל ההוכחה מעבר לספק סביר במשפט פלילי. השופטים הדגישו כי הערכתו של בית משפט קמא את הראיות לא הייתה שגויה, אלא הגיעה ערכאת הערעור למסקנה שונה על סמך אותן ראיות.