רע"ב 2018/97

תקציר

ועדת השחרורים מוסמכת לשלול את "רישיון החירות" של אסיר, גם לאחר תום תקופת הרישיון, אם האסיר עבר עבירה בתקופה זו. אולם לפי סעיף 29א(ב) לפקודת בתי הסוהר, סמכות זו מוגבלת; לא ניתן לשלול את הרישיון אם חלפו שישה חודשים מהרשעתו הסופית של האסיר. במקרה זה, המבקש שוחרר ברישיון חופש וביצע עבירה חדשה במהלך תקופת הרישיון. הוא הורשע ונגזר דינו על ידי בית משפט השלום, אך המדינה ערערה על גזר הדין לבית המשפט המחוזי. בית המשפט המחוזי פסק לטובת המדינה, והמבקש החל לרצות את עונשו לאחר תום תקופת הרישיון. ועדת השחרורים שללה את רישיונו של המבקש למעלה מחצי שנה לאחר הרשעתו בבית משפט השלום אך לפני פסק דינו של בית המשפט המחוזי. השאלה הניצבת בפני בית המשפט העליון היא האם ועדת השחרורים פעלה במסגרת סמכותה בעשותה כן. דעת הרוב, שניתנה על ידי הנשיא א' ברק, גורסת כי הביטוי "הורשע סופית" בסעיף 29א(ב) מתייחס למועד מתן גזר הדין בבית המשפט המרשיע, ולא למועד הרשעה סופית לאחר הליכי ערעור. לפיכך, החלטת ועדת השחרורים לשלול את רישיונו של המבקש לא אושרה, שכן היא התקבלה לאחר ששת החודשים שלאחר מתן גזר דינו בבית משפט השלום. השופט מ' חשין מסכים להחלטה זו. פסק הדין קובע כי יש לשחרר את המבקש ממאסר אלא אם קיימת סיבה אחרת למעצרו.