ע"פ 209/72

תקציר

פסק הדין המדובר מתייחס לערעור על ביטול הרשעה בגרימת מוות בניגוד לסעיף 218 לפקודת חוק העונשין, 1936. ההרשעה המקורית הייתה בגין מותו של תושב מוסד לאנשים עם מוגבלות, שטבע במהלך שחייה קבוצתית בים שארגן המשיב, מנהל המוסד. האירוע התרחש באזור שחייה שאינו מיועד לכך. החלטת בית המשפט המחוזי לבטל את ההרשעה התבססה על עמדתו כי לא הוכח הקשר הסיבתי בין מעשיו של המשיב לבין מות הקורבן. עם זאת, בית המשפט העליון קבע אחרת, בקובעו כי ניתן לקבוע באופן סביר את סיבת המוות וכי התנהגותו של המשיב הייתה רשלנית דיה כדי להצדיק הרשעה. בית המשפט העליון דחה גם את נימוקי המשיב לבחירת אזור שחייה לא רשמי, בקובעו כי הימנעותה של העירייה מהצבת שלטים המזהירים מפני רחצה מחוץ לשטחים המיועדים לכך אינה פוטרת את המשיב מאחריות. כמו כן, הדגיש בית המשפט את הסכנות הטמונות בים ואת חובת הזהירות של המשיב כלפי האשמותיו הפגיעות, והגיע למסקנה כי רשלנותו תרמה למוות. ערעור המדינה על החלטת בית המשפט המחוזי התקבל, וההרשעה המקורית הוחזרה. עם זאת, נוכח כוונותיו הטובות של המשיב ונסיבותיו הקשות, בחר בית המשפט שלא לאכוף את עונש המאסר, והעדיף במקום זאת קנס של 2,500 ל"י ומאסר על תנאי.