רע"א 5007/92

תקציר

במקרה שלפנינו, דן השופט ש' לוין, יחד עם השופטים ט' אור וא' ברק, בערעור על החמצת מועד להגשת התביעה על ידי המשיבים בפסק דין נגדם, אשר פסק תחילה לטובת המבקש על ידי בית משפט השלום בתל אביב-יפו. השאלה העיקרית הייתה האם ההודעה הטלפונית על מועד מתן פסק הדין, שנמסרה לא ישירות לבא כוח המשיבים אלא למזכירתם, מהווה "המצאה כדין" כנדרש בתקנה 402 להודעת שימוע. בית המשפט אישר כי "הוראה כדין" משמעה הודעה פורמלית וכדין וקבע כי הודעה טלפונית, במיוחד שלא נמסרה לעורך הדין באופן אישי, אינה עומדת בקריטריון זה. משכך, לא הייתה למשיבים כל חובה חוקית לדבוק במועד המקורי להגשת ערעור, אותו החמיצו בשל הנחה שגויה של הודעה כדין. השופט לוין ציין כי נסיבות שונות עשויות להניב תוצאה שונה, כגון הודאה ברורה בקבלה על ידי המשיבים או באי כוחם. הנה כי כן, החלטתו הראשונית של בית המשפט המחוזי לדחות את דחיית הערעור הייתה נכונה, וערעורו של המבקש נדחה. בנוסף, בית המשפט הציע כי מתן תקנות רשמיות על הודעות טלפוניות יכול לייעל את ההליכים, אם כי הם בדרך כלל תומכים בפרקטיקות כאלה מטעמי יעילות. לפיכך נדחה הערעור, והמבקש חויב לשלם למשיבים שכר טרחת עורך דין בסך 5,000 ₪, דבר שהדגיש את חשיבות ההקפדה על נורמות פרוצדורליות ותקשורת ברורה בהליכים משפטיים.