ת"א 2620/06

תקציר

התובע, שבבעלותו חלק ממגרש בתל אביב, תבע את רשות הפיתוח, המנוהלת על ידי מינהל מקרקעי ישראל, בבקשה לרשום על שמו שטח נוסף של 294 מ"ר. לחילופין, הוא ביקש מהרשות לתת לו את הקרקע או לפצות אותו כספית על השטח החסר לכאורה, שלטענתו רכש. התובע טען כי רכש 945 מ"ר קרקע מפותחת, אך לאחר מדידה מצא כי השטח בפועל הוא 651 מ"ר בלבד. החלקה המדוברת, חלקה 15, נמכרה על ידי רשות הפיתוח למספר יזמים, לרבות קודמיו של התובע בכותרת, במושה (חלק בלתי מוגדר) משנת 945/18152. היזמים התקשרו בהסכם שיתוף פעולה, שחילק את המגרש לאזורי שימוש, כאשר חלקו של כל יזם אינו מוגדר. בית המשפט לא מצא כל הצדקה לטענות התובע. נקבע כי רשות הפיתוח מכרה את כל זכויותיה בחלקה לקודמיו של התובע בשנת 1960, ולפיכך לא היו לרשות זכויות נוספות לרשום או להעביר את השטח החסר הנטען. עוד מצא בית המשפט כי קודמיו של התובע רכשו את הקרקע ביודעם את הסיכונים הכרוכים בכך בשל היעדר התכנון והמניות הבלתי מוגדרות. יתר על כן, הראיות הראו כי השטח שהיה בידי קודמיו של התובע בתפקיד, ולאחר מכן התובע, לא השתנה מאז רכישתם. גם לתובע, שרכש את הקרקע בשנת 1981, לא היו טענות כלפי הבעלים הקודמים והוא בדק את הנכס לפני רכישתו. בית המשפט הדגיש כי חלקה של התובעת בחלקה היה תמיד בלתי מוגדר וכי הסכם שיתוף הפעולה בין היזמים התייחס רק לשטחי השימוש ולא לכלל הזכויות במגרש. בנוסף, חלקים מהחלקה הופקעו במהלך השנים והקטינו את גודלה הכולל, אך חלקה של התובעת נותר ללא שינוי. לבסוף, ציין בית המשפט כי תביעת התובע הוגשה באיחור יתר, בין 25 שנים ל-46 שנים לאחר הרכישה. לפיכך נדחתה התביעה, והתובע חויב לשלם לנתבע הוצאות משפט ושכר טרחת עורך דין בסך 20,000 ₪ בתוספת מע"מ.