ת"א 19973-04-11

תקציר

התובע הגיש תביעה נגד הנתבע, בטענה לרשלנות מצד המאבטחים שהפילו אותו וגרמו לו לשבר בירך. השאלה המרכזית בהכרעת הדין הייתה האם מעשיהם של המאבטחים היו סבירים בנסיבות העניין. בית המשפט מצא כי חשדם של המאבטחים את התובע כמחבל מתאבד פוטנציאלי היה סביר, בהתחשב במראהו ובהתנהגותו של התובע, שתאמו את המאפיינים המפורטים בהליך זיהוי המתאבד. גם התנהלות המאבטחים, החל מהתקרבות לתובע וכלה בשימוש בכוח, נמצאה סבירה ותואמת את הנוהל. כמו כן, בית המשפט האמין לגרסת המאבטחים לאירועים, וקבע כי הם הפעילו כוח מינימלי ופעלו באופן מידתי בהתאם לסיכון. סירובו של התובע להזדהות, יחד עם התנהגותו המתחמקת, הצדיקו את הפעולה הנחושה שננקטה נגדו. על אף שניתן היה לנקוט באמצעי ריסון אחרים, הדגיש בית המשפט כי יש לבחון את סבירות מעשיהם של המאבטחים על פי הנסיבות באותה עת, ולא על פי תועלת בדיעבד. בסופו של דבר, נדחתה תביעתו של התובע, שכן בית המשפט הגיע למסקנה כי התנהלותו, ולא מעשי המאבטחים, היוותה את הבסיס לתוצאה. גם חוות דעתו של המומחה האורתופדי תמכה בקביעה זו, וקבעה כי פציעתו של התובע יכולה הייתה לנבוע מבעיטה בעוצמה נמוכה, במיוחד בהתחשב במצבו הרפואי הקודם.