ת"א 11289-04-10

תקציר

התובעים, זוג קשישים חולים, תבעו לבטל הסכם מכר לדירתם, עליו חתמו עם הנתבעת. לטענתם, הם סברו כי המסמך עליו חתמו הוא הסכם הלוואה שנועד לסייע לבנם לסלק את חובותיו, וכי הנתבעת, תוך ניצול אנאלפביתיות ובריאותם הרופפת, רימתה אותם לחתום על הסכם המכר. עוד טענו כי ההסכם מעולם לא מומש ולכן אינו חוזה תקף ומחייב. הנתבע טען כי ההסכם תקף ומחייב, וכי התמורה שולמה במלואה. בית המשפט מצא כי התובעים לא הצליחו להוכיח את טענת הטעיה שלהם, שכן ראיותיהם לא היו עקביות ולא אמינות. טענתם כי לא ידעו על טיבו של המסמך עליו חתמו סותרת את העובדה שלא זימנו את בניהם, שהיו מעורבים לכאורה בהונאה, להעיד. יתר על כן, טענת התובעים לאי ידיעתם הייתה בלתי סבירה בהתחשב בכך שהם חתמו על מסמכים משפטיים רבים הקשורים למכירה, להם היו עדים מספר עורכי דין. עוד קבע בית המשפט כי התובעים לא נקטו זהירות סבירה בהבנת המסמך עליו חתמו. עם זאת, בית המשפט מצא צדק בטענת התובעים כי ההסכם נעדר תוקף משפטי. מהראיות עולה כי הצדדים לא התכוונו ליצור מערכת יחסים משפטית מחייבת. הנתבע, אשר רכש לכאורה את הדירה, מעולם לא ראה אותה, ולא פגש את התובעים לפני או אחרי חתימת ההסכם. התנהלות הצדדים לפני ואחרי חתימת ההסכם הצביעה על היעדר כוונה להתקשר בחוזה מחייב. אף אחד מהצדדים לא עמד בהתחייבויותיו על פי ההסכם, והדירה מעולם לא הועברה לחזקת הנתבע. זאת ועוד, בהסכם פשרה שנחתם שנים לאחר מכן נקבע כי קיימת מחלוקת לגבי טיבה, תוקפה ומימושה של עסקת המכר, דבר המצביע על כך שההסכם לא נחשב מחייב על ידי מי מהצדדים. על יסוד זה הגיע בית המשפט למסקנה כי הסכם המכר נעדר תוקף משפטי כדי לחייב את התובעים למכור את דירתם לנתבע. לפיכך, הערת האזהרה לטובת הנתבע בטלה ויש למחוק אותה מספרי העיזבון. עם זאת, הערת אזהרה לטובת הבנק, שהייתה לו זכות פירעון נפרדת על בסיס כתב התחייבות חתום על ידי התובעים, תישאר. כל צד נצטווה לשאת בהוצאותיו.