עב"ל 280/98

תקציר

ערעור זה מערער על תוקפן של תקנות הביטוח הלאומי (סוגי מבוטחים שאינם זכאים לתשלום עבור ילד ראשון), התשמ"ו-1986, שקבעו כי חברי קיבוץ ומושבים שיתופיים לא יהיו זכאים לקצבת ילד ראשון ללא מבחני הכנסה שהוחלו עליהם, בניגוד לשאר האוכלוסייה. התקנות היו תוצר של המשבר הכלכלי החמור שפקד את ישראל בשנות ה-80 וחוק הסדרי חירום במשק המדינה התשמ"ה-1985, שביקש לצמצם את הוצאות הממשלה. התקנות בוטלו בשנת 1993 אך המערערים, מספר קיבוצים, טענו כי הן מפלות ובלתי סבירות וביקשו להכריז על בטלותן הרטרואקטיבית. בית המשפט המחוזי דחה את התביעה מכמה טעמים, ובהם כי לקיבוצים מעמד מיוחד על פי חוק הביטוח הלאומי וכי התקנות אושרו על ידי ועדת הכספים של הכנסת. טענתם העיקרית של הקיבוצים הייתה כי התקנות מפלות משום שהן קובעות שיעורי הכנסה שונים לקביעת הזכאות לקצבת הילד הראשון וכי שיטת החישוב מבוססת על מקדמות ולא על שומות סופיות. בית המשפט קבע, כי אף שהתקנות אכן מפלות, הדבר מוצדק בשל מעמדם הייחודי של הקיבוצים והסכמתם המשתמעת לתקנות באמצעות נציגיהם והתנהלותם. יתר על כן, ביטול התקנות לאחר זמן כה רב יגרום לזעזוע תקציבי משמעותי. עוד קבע בית המשפט כי שיטת החישוב אינה בלתי סבירה בהתחשב בנסיבותיהם המיוחדות של הקיבוצים ובתכליתן הכלכלית של התקנות. לבסוף, ציין בית המשפט כי צרכיה של משפחה בקיבוץ לגדל ילד שונים מאלה שמחוץ לקיבוץ, וכי אין להרחיב את הזכאות להטבות גם לחברי הקיבוץ. לפיכך, הערעור נדחה.