בש"א 18022/03

תקציר

בתביעה שהגישו 124 דיירים ו-6 נציגי בתים משותפים נגד עזרא ושלמה חממי, פסק כבוד השופט טלגם לטובת התובעים, וחייב את הנתבעים לשלם פיצויים בסכומים משתנים ולבצע תיקונים בבתי התובעים וברכוש המשותף. בעקבות עתירת התובעים, אישרה השופטת טלגם עיקול זמני על רכוש הנתבעים לצורך הבטחת תביעותיהם, החלטה שאושרה על ידי בית המשפט העליון. התובעים טענו כי חובם של הנתבעים בפסק הדין עלה על 20 מיליון ש"ח, ואילו הנתבעים טענו כי שילמו את פסק הדין במלואו, או שסכום החוב נמוך משמעותית מתביעת התובעים. בית המשפט דחה את טענת התובעים כי אין בסמכותם לשקול מחדש את החלטת העיקול הקודמת ועבר להעריך את גובה הפיצוי המגיע להם. לאחר עיון בחומר הראיות, לרבות חוות דעת מומחה, מצא בית המשפט כי הנתבעים חייבים לתובעים כ-17.5 מיליון ₪. מאחר שהנתבעים לא הציגו חוות דעת נגדית, ובהתחשב בכך שחוות דעת המומחה הייתה זהירה באופן סביר בחישוביה, קיבל בית המשפט אומדן זה. עם זאת, בשל אי התייצבותו של המומחה לחקירה נגדית, ניכה בית המשפט סכומים מסוימים מהערכת המומחה, לרבות טענות הנוגעות למהמורות דירה ופינוי. בית המשפט שקל גם את יכולתם של הנתבעים לשלם ואת מצב רכושם, ומצא חשש כי הנכס עלול להיות משועבד. מאחר שהנתבעים לא סיפקו תיאור מוסמך של נכסיהם, הותיר בית המשפט על כנו את צווי העיקול הקיימים, למעט אלה הנוגעים לשטחי דירות, שבית המשפט העליון סבר כי אינם נחוצים. בניכוי סכומים שכבר שולמו על ידי הנתבעים, העריך בית המשפט בסופו של דבר את סכום העיקול הכולל ב-2.5 מיליון שקל. לנתבעים ניתנה האפשרות להציע בטוחות נאותות במקום העיקול, והם יכלו לבקש להסיר חלק מהעיקולים אם יכלו להראות כי הנותרים מהווים ביטחון מספיק. ההחלטה על ההוצאות הייתה שמורה בשל בקשתם הראשונית של התובעים לסכום עיקול גבוה מדי וטענת הנתבעים כי אין צורך בעיקול. הצו נעשה בהיעדרם של שני הצדדים וללא כל הוצאות.