רע"א 8565/18

תקציר

פסק הדין הנדון קשור לסכסוך עסקי מורכב בין שתי חברות, המבקשת מס' 2 (חברת כהן) והמשיבה מס' 1 (חברת בני הגליל), שעניינה בעלות וניהול של מיזם בבעלות משותפת, המשיבה מס' 2. המחלוקת העיקרית נסובה סביב פירוק השותפות ביניהם או רכישת מניות במשיבה מס' 2. העניין הועבר לבוררות, והבורר נתן שלושה פסקי דין רצופים. פסק הבוררות הראשון נתן לחברת כהן הזדמנות למשוך את בקשת הפירוק, תוך פירוט התנאים לרכישת מניותיה על ידי החברה אם תבחר שלא לסגת. פסק הדין השני קבע כי חברת כהן לא עמדה בחובת שיתוף הפעולה עם בני הגליל, מה שהפעיל את מנגנון רכישת המניות. פסק הדין השלישי אישר את התשלום ששילמה בני הגליל לחברת כהן עבור רכישה חוזרת של מניות וקבע כי חברת כהן אינה מחזיקה עוד בזכויות כלשהן בחברה. חברת כהן, שלא הייתה מרוצה מפסקי הבוררות, פנתה לבית המשפט המחוזי בנצרת בבקשה לתקן את פסק הבוררות השלישי או להורות על ביצוע הסכם אחר לרכישת מניות. בית המשפט המחוזי פסק נגד חברת כהן, לא מצא עילה לביטול פסקי הבוררות ומתח ביקורת על התנהלותה של חברת כהן בחוסר תום לב ובניסיון לעכב את הבלתי נמנע. לאחר מכן הגישו המבקשים (ככל הנראה גם חברת כהן) בקשה לחופשה כדי לערער על החלטת בית המשפט המחוזי לערכאה גבוהה יותר. עם זאת, השופט דחה את הבקשה, אישר את פסקי הדין הקודמים והורה למבקשים לשלם לאוצר המדינה הוצאות בסך 7,500 שקל בשל התנהלותם הפסולה מבחינה פרוצדורלית. ההחלטה התקבלה מתוך הבנה כי טענות המבקשים הן בעיקרן טענות "הניתנות לערעור", שאינן עומדות בקריטריונים של מקרים חריגים המצדיקים רשות ערעור. השופטת הדגישה גם את הצורך בבקשות תמציתיות ואת חשיבות ההקפדה על כללים פרוצדורליים, תוך שהיא מבקרת במרומז את עודף הניירת של המבקשים.