פר"ק 49258-07-12

תקציר

התיק סובב סביב שתי חברות, חברת אם וחברת בת שלה, שתיהן נמצאות בהליכי פירוק. הסוגיה העומדת על הפרק היא הסדר חובות הדדיים בין שתי החברות. המסגרת הנורמטיבית לכך מצויה בסעיף 248 לחוק החברות, הקובע את היררכיית פירעון החוב בפירוק חברה, ומעניק לנושים שאינם בעלי מניות עדיפות על פני בעלי המניות. הוראה נוספת היא סעיף 6 לחוק החברות, המסמיך את בית המשפט לייחס או להשעות חוב של חברה לבעל מניות בנסיבות מסוימות. נסיבות אלה הן תרמית או קיפוח נושה, או שימוש באישיות משפטית נפרדת של החברה באופן הפוגע בתכליתה ונוטל סיכון בלתי סביר באשר ליכולתה לפרוע את חובותיה. על בית המשפט למצוא צודק ונכון לעשות כן. בנוסף, סעיף 52ד1 לחוק ניירות ערך עוסק בדחיית פירעון התחייבויות לבעל שליטה בחברה מדווחת במצוקה. במקרה זה, נושי החברה הבת טענו להשעיית חובות החברה האם כלפי חברת הבת, ואילו מחזיקי האג"ח של החברה האם טענו ההפך. השופט פותח ומציין כי הכלל הוא אישיות משפטית נפרדת של חברה, למעט חריגים להרמת מסך ההתאגדות או להשעיית חובות לבעלי המניות. באשר להשעיית החוב של חברת האם לחברת הבת, קובע השופט כי הנושים לא הוכיחו די הצורך קיומו של מימון רזה קיצוני או הצדקה להרמת מסך התאגיד. יתר על כן, במצב בו שתי החברות נמצאות בפירוק, השעיית החוב לא תהיה צודקת או נכונה, מה גם שהיא לא תיטיב עם נושי החברה הבת. השופט דוחה גם את טענת הנושים בנוגע לחוב של החברה האם לחברה הבת, המבוסס על רכישת אגרות חוב. השופט מפנה לפסיקת בית המשפט העליון לפיה סעיף 52ד1 לחוק ניירות ערך, העוסק בהשעיית חובות, אינו חל רטרואקטיבית. הואיל ואגרות החוב הנדונות נרכשו לפני חקיקת סעיף זה, לא ניתן ליישמו במקרה זה. משכך, פוסק השופט לטובת עמדת המפרקים, מורה להם להכיר בחובות ההדדיים בין שתי החברות כחובות מלאים ובלתי מושעים, ומאפשר את קיזוזם. ההחלטה מתקבלת בהעדר הצדדים ונכנסה לתוקף החל מיום 21.8.14.