עב"ל 37355-10-21

תקציר

בית המשפט החליט לדחות את הערעור ולהותיר על כנו את פסק דינו של בית הדין האזורי בשל היעדר ראיות המבססות קשר סיבתי בין חשיפתו של המערער לעבודה לרעש מזיק לבין ליקוי השמיעה הנטען שלו. על פי סעיף 84א לחוק הביטוח הלאומי, ירידה בשמיעה הנגרמת כתוצאה מחשיפה לרעש מוכרת כפגיעה בעבודה רק בהתקיים תנאים מסוימים. התנאי הראשון, חשיפה לרעש מזיק בעבודה, אינו שנוי במחלוקת במקרה זה. עם זאת, בית המשפט מצא כי המערער לא הוכיח ירידה בכושר השמיעה של לפחות 20 דציבלים בכל אוזן, כנדרש בתנאי השני. בית המשפט בחן מספר מבחני שמיעה שהציג המערער, שנערכו בין השנים 2006 ל-2018, והסכים עם קביעת בית המשפט המחוזי כי יש להעדיף את המבחן האחרון. מאחר שבדיקה זו לא הצביעה על ליקוי השמיעה הנדרש, הגיע בית המשפט למסקנה כי המערערת לא עמדה בתנאי הסף הקבועים בסעיף 84א(א)(2) לחוק הביטוח הלאומי. זאת ועוד, קבע בית המשפט כי חוות דעתו של המומחה, אשר קבעה כי אין קשר סיבתי בין עבודתו של המערער לבין ליקוי השמיעה שלו, היא חד משמעית ומבוססת על ממצאים אובייקטיביים. בקשותיו של המערער למינוי מומחה נוסף או אחר נדחו, שכן בית המשפט מצא כי חוות דעתו של המומחה עובדתית ומפורטת דיה. ללא קשר סיבתי מוכח ואי קיום התנאים המפורטים בסעיף 84א(א)(2), קבע בית המשפט כי לא ניתן להכיר בליקוי השמיעה ובטינטון שבא בעקבותיו כפגיעה בעבודה. לפיכך נדחה הערעור, והמערער חויב בהוצאות המשפט ובשכר טרחת עורך הדין של המוסד, בסך 5,000 ₪.