ת"א 51171-12-22

תקציר

מדובר במחלוקת על עסקת נדל"ן. התובע תבע את הנתבעים, אחים בעלי דירה, על כך שלא כיבדו הסכם לכאורה למכירתה לו. לטענת התובע, הנתבעים פנו למתווכים כדי למצוא קונה ושני הצדדים סיכמו על מחיר רכישה של 1,800,000 ₪. עם זאת, בשל אי סדרים מסוימים בבנייה שמנעו מהתובע לקבל משכנתא, המכירה התעכבה. התובעת טענה כי לאחר מכן חתמו הצדדים על הסכם שכירות, מתוך כוונה להשלים את המכירה לאחר שיסתדרו אי הסדרים, וכי הסכם השכירות היווה הסכם למכירת הנכס. הנתבעים הכחישו זאת וטענו כי הסכם השכירות הוא ההסכם הסופי וכי אין בכוונתם למכור את הנכס. בית המשפט בחן את הסכם השכירות ומצא כי לשונו ברורה ועולה בקנה אחד עם גרסת הנתבעים לאירועים. ההסכם העניק במפורש לתובע זכות ראשונה לרכוש את הנכס, במידה והנתבעים יחליטו למכור אותו בעתיד, אך לא חייב את הנתבעים למכור. עוד מצא בית המשפט כי הנסיבות החיצוניות תומכות בגרסת הנתבעים, שכן לא היו ראיות לפעולות שניתן היה לצפות מקונה או מוכר בעסקת מקרקעין, כגון דיווח לרשויות המס או תשלום ארנונה. גם התנהלות הצדדים לאחר חתימת הסכם השכירות הצביעה על כך שלא ראו בו הסכם מכר. כמו כן, בהסכם חסרו פרטים כגון מועדי התשלום והעברת החזקה, החיוניים למכירת מקרקעין. בית המשפט הגיע למסקנה כי כוונת הצדדים, כפי שמשתמע מלשון ההסכם, הייתה שהנתבעים ישכירו את הנכס לתובע ויעניקו לו זכות ראשונה לרכוש אותו אם יחליטו אי פעם למכור. הימנעותם של הנתבעים מלמכור את הנכס בהמשך לא הפרה כל הסכם, שכן לא התחייבו לעשות כן. לפיכך, דחה בית המשפט את תביעת התובע והורה לו לשלם לנתבעים הוצאות בסך 15,000 ₪.