ע"א 54216-09-20

תקציר

בפסק דין מקיף התייחס בית המשפט לערעור שכלל קביעות עובדתיות ומשפטיות הנוגעות לשימוש ולחלוקה של מקרקעין בין מספר צדדים. במקרה זה היו מעורבים אסנת, דרוויש וגבריאלי, ונמני, שחלקו על יחסי הבעלות, השימוש בקרקע וחישוב דמי השימוש המתאימים. בית המשפט אישר את קביעותיו העובדתיות של בית משפט קמא בהתבסס על חוות דעת מומחים שהתוו את גודלה ושימושיה של הקרקע, חרף טענות המערערים. בית המשפט חזר על העיקרון לפיו ערכאת הערעור אינה ששה לבטל קביעות כאלה אלא אם נפלו פגמים בולטים בהחלטת בית המשפט קמא. מבחינה משפטית, בית המשפט בחן האם שותף מורשע יכול להשתמש במקרקעין ללא הסכמת האחרים וכיצד יש לחשב את דמי השימוש. על פי סעיפים בחוק המקרקעין, בית המשפט אישר כי משתמש בלעדי חייב לפצות שותפים אחרים אם השימוש בהם אוסר על אחרים להשתמש בקרקע. עם זאת, אין צורך לשלם דמי שימוש אם שותפים אחרים יכלו להשתמש בקרקע אך בחרו שלא לעשות זאת. זה מתיישב עם פסיקות קודמות של בית המשפט העליון, אם כי יש ביקורת אקדמית מסוימת על גישה זו. בנוסף, בחן בית המשפט האם התנהלותו של שותף שאינו משתמש משמעה ויתור על דמי שימוש, בפרט מתוך חוסר מעש או חוסר עניין בשימוש במקרקעין. בעקבות תקדימים, קבע בית המשפט כי אמנם אי שימוש אינו עולה כדי ויתור, אך הוא עשוי להצדיק הפחתת דמי שימוש במחצית לפי חוק העושר, בהתבסס על היעדר נחיתות או נסיבות אחרות של עשיית עושר ולא במשפט. בחישוב דמי השימוש קבע בית המשפט כי על השותפים לשלם אגרות ביחס לכל השטח שבו התגוררו, ולא רק בגין הקרקע העולה על חלקם שהוקצה. נקבעו סכומים שונים לכל צד, כאשר הפרשי ריבית והצמדה חלו החל מינואר 2004. לבסוף, בית המשפט שמר על קביעותיו של בית משפט קמא בעניין שכר טרחה והוצאות, ופורטו הוצאות הערעור, המשקפות את התוצאות המעורבות עבור המערערים. ככלל, החלטת בית המשפט מבהירה סוגיות מורכבות של בעלות משותפת במקרקעין, זכויות שימוש במקרקעין ויישום דק של עקרונות דיני הקניין בסכסוכים בין בעלי קרקע משותפים.