ת"א 58381-10-21

תקציר

השופט פותח בקביעת סדר הדיון, שעניינו האם הפרסומים מהווים לשון הרע, האם הם מהווים פרסומים נפרדים, האם חלות הגנות כלשהן והאם יש להעניק לתובע את הסעדים שביקש. הפרסומים המדוברים – שני פוסטים ברשתות החברתיות ופרסומת אחת ברדיו – נבחנים על פי משמעותם לקורא סביר. השופט קובע כי כל שלושת הפרסומים אכן מהווים לשון הרע. לאחר מכן, השופט בוחן האם יש לראות בפרסומים אלה פרסומים נפרדים, ומכאן האם יש לפסוק פיצוי סטטוטורי לכל אחד מהם בנפרד. השופט מחליט כי יש לראות כל פרסום כנפרד, שכן הם נעשו בזמנים שונים ובהקשרים שונים. לאחר מכן פונה השופט להגנות שטען הנאשם. הראשונה, כי הפוסט בפייסבוק היה "אמת בפרסום", נדחית מאחר שהנתבעת אינה מצליחה להוכיח כי הפרסום היה אמת, או כי הוא נעשה מתוך אמונה סבירה כי הוא אמת – תנאי הכרחי להגנה זו. השופטת דוחה גם את טענת הנתבעים כי פעלו בתום לב, וקובעת כי הנתבעת הסתמכה על מקורות בלתי מהימנים ולא התנהלה בהתאם לסטנדרטים של עיתונות אחראית וזהירה. קביעה זו חלה גם על הפוסט בטוויטר, והשופטת מדגישה כי הנתבע לא ניסה לפעול בהתאם לאמות מידה אלה. באשר לפרסומת ברדיו, מסווגת אותה השופטת כהבעת חוות דעת הנתבעת, המנוסחת בשפה גורפת ומעליבה, ועל כן דוחה גם את הגנת תום הלב בגין פרסום זה. השופטת אינה מוצאת כי הפרסומים נעשו מתוך כוונה לפגוע, ועל כן נדחית בקשת התובע לפיצוי סטטוטורי כפול. בהתייחס לשאלת הסעדים מורה השופט לנתבע לשלם לתובע פיצוי בסך 85,000 ₪ והוצאות משפט בסך 15,000 ₪. עוד קובעת השופטת כי על הנתבעת להסיר את הפרסומים בפייסבוק ובטוויטר, שכן הם גורמים נזק מתמשך לתובע ומהווים את עיקר משמעותם של פרסומים אלה. עם זאת, השופט דוחה את בקשת התובע לחייב את הנתבע לפרסם התנצלות, בנימוק שלא סביר שהנתבע יתנצל באמת, וכי התובע יכול לנצל את ההזדמנות כדי לאלץ את הנתבע להביע רגשות המנוגדים להשקפת עולמו.