עמ"נ 24959-08-14

תקציר

פסק הדין דוחה את הערעור על החלטת הוועדה, שסירבה להכיר במערערים כיצרני חלב ולכן דחתה את בקשתם להתקשר בשותפות עם יצרני חלב אחרים. על פי חוק החלב, על יצרני החלב לעמוד בתנאים מסוימים, לרבות בעלות על רפת במשקם ומגורים ביישוב בו נמצאת החווה. החוק מאפשר גם שני חריגים: אומנה לתקופה שלא תעלה על שלוש שנים ושותפות עם יצרן אחר. המערערים טענו כי יש לפרש את סעיף 7(ה)(2) לחוק החלב כך שיכלול גם יצרנים ללא רפת. עם זאת, בית המשפט הסכים עם פרשנותה של ועדת הערר, שקבעה כי אופציית השותפות היא רק למי שבבעלותו רפת. בית המשפט הדגיש כי תכליתו של חוק החלב היא להגביל רפתות קטנות לטובת רפתות גדולות יותר וכי כוונת המחוקק הייתה להחיל את סעיף 7(ה)(2) רק על יצרנים שכבר הקימו משקים. בנוסף, דחה פסק הדין את טענת המערערים כי יש להגדיל את מכסת החלב שלהם ל-700,000 ליטר בשנה, שכן לא מדובר בתנאי הקבוע בחוק והוא תלוי במכסה הארצית ובמדיניות השרים. בית המשפט דחה גם את הטענה כי המשיב פגע בחופש העיסוק של המערערים, וציין כי המסגרת הרגולטורית לייצור חלב משרתת תכלית ראויה ואינה מונעת מאיש לעסוק בענף, כל עוד מתקיימות דרישות החוק. השופט הגיע למסקנה כי הערעור יידחה, תוך שהוא מקיים את החלטת הוועדה, והורה למערערים לשלם למשיב הוצאות ושכר טרחת עורך דין, בסך 20,000 ₪.