ע"א 397/87

תקציר

במקרה זה אישר בית המשפט העליון את מתן צו כינוס הנכסים למערערת על ידי בית המשפט המחוזי על בסיס התנאים הקבועים בסעיף 6 לפקודת פשיטת הרגל, התש"ם-1980. בית המשפט ראה במערער "חייב" כהגדרתו בפקודה, משום שקיים יחסי מגורים בישראל ועסק בפעילות עסקית, למרות ששהה בחו"ל. המערער נסע שוב ושוב לישראל לצורך עסקיו והתגורר שם, תוך עמידה בקריטריונים של "חיים כרגיל". בנוסף, תפקידו הפעיל כדירקטור בחברות ישראליות שבשליטתו תמך עוד יותר במסקנת בית המשפט כי ניהל עסקים בישראל. למרות שהמערער ערער על הכללת תצהירו כראיה מבלי שנחקר חקירה נגדית, בית המשפט לא מצא נסיבות חריגות המצדיקות עקיפה של ההליכים המשפטיים הרגילים. היעדרותו מבית המשפט, בשל חשש לתביעות נושים, לא זכתה לפטור מחובת חקירה נגדית. בית המשפט אף בחן את עזיבתו של המערער את הארץ על רקע חובות תופחים והליכים משפטיים נגדו, וקבע כי בכוונתו להתחמק מנושיו, ובכך להוות "מעשה של פשיטת רגל". בית המשפט העליון תמך בהחלטת בית המשפט המחוזי, וקבע הן את מעמדו של המערער כחייב והן את התרחשותו של מעשה פשיטת רגל, ובכך התקיים התנאים למתן צו כינוס הנכסים. לפיכך נדחה הערעור, והמערער חויב בהוצאות המשפט של המשיב.