ע"א 14220-03-11

תקציר

הערעור מתייחס לתביעה כספית בסך 125,513 ₪ שהגיש קבלן שיפוצים נגד לקוחה בעקבות שיפוץ דירתה. הלקוח, עולה חדש, שכר את שירותיו של הקבלן לביצוע העבודות בסכום כולל של 163,000 ₪, שתוקן לאחר מכן לסכום של 91,000 ₪. חלו עיכובים בעבודות השיפוץ, ואי תשלום של הלקוח הוביל את הקבלן להפסיק לעבוד. הלקוח תבע את הקבלן בגין איחור ואי השלמת העבודה, ואילו הקבלן תבע את יתרת שכר הטרחה. בית משפט השלום דחה את טענות הלקוח וקיבל את טענות הקבלן, מה שהוביל את הלקוח לערער על החלטה זו. הערעור התמקד בכמה טיעונים מרכזיים. ראשית, הלקוחה טענה כי הפריטים שהיא התמהמהה באספקה אינם קשורים לעיכוב בעבודה, והקבלן הודה כי לא השלים את העבודה בזמן. עם זאת, בית המשפט מצא כי אי אספקת החומרים על ידי המזמין היא הסיבה לעיכוב וכי הודאת הקבלן באי השלמה אינה רלוונטית שכן העיכוב התרחש לאחר אי אספקת החומרים. שנית, המזמין טען כי הקבלן הסכים לדחייה בכך שלא שינה את מועד הסיום בחוזה. בית המשפט דחה היגיון זה, והסביר כי המועד נותר ללא שינוי בשל סעיף הגבלת אחריות המגן על הקבלן. שלישית, המזמין טען כי שיק שנמסר לקבלן היה לצרכי ביטחון בלבד, אך בית המשפט קבע כי מדובר בשיק פירעון ולכן אינו קשור לנושא העיכובים. לבסוף, טען הלקוח כי בית משפט קמא לא ניכה מקדמה בסך 10,000 ₪ מהסכום החייב, דבר שבית המשפט הסכים איתו וקבע כי יש לנכות סכום זה מסך כל החיוב שנגבה. בסופו של דבר נדחה הערעור, ופסק הדין המקורי של בית משפט השלום אושר, אם כי בניכוי של 10,000 שקל כחשבון המקדמה. ההחלטה התקבלה מתוך הבנה כי אי אספקת החומרים על ידי המזמין גרמה לעיכוב וכי הקבלן זכאי לתשלום, בניכוי המקדמה וקיזוז בגין עבודות שלא בוצעו.