ע"פ 5839/22

תקציר

בהכרעת הדין אישרה ערכאת הערעור את החלטת בית המשפט הפרוצדורלי בגזר הדין, ודחתה את טענות המערער לעונש מופחת. בית המשפט קבע כי התערבות בגזר הדין היא נדירה ומוצדקת רק במקרים של טעות מהותית או חריגה משמעותית ממדיניות הענישה הקיימת, שאף אחת מהן לא נמצאה במקרה זה. פסק הדין הדגיש את חומרתן של עבירות המין, ובפרט אלה נגד קטינים, והדגיש את ההשפעות הנפשיות והפיזיות העמוקות על הקורבנות, המחייבות ענישה מחמירה כדי להרתיע מפני עבירות ולהכיר בגינוי חברתי. חרף טענותיו של המערער כי בריאותו הנפשית ומצבו הקוגניטיבי אמורים להקל על אחריותו, ציין בית המשפט כי גורמים אלה אכן נלקחו בחשבון בגזר הדין המקורי. המערער, שנידון ל-20 חודשי מאסר בגין מעשה מגונה בילדה בת 9 בבית כנסת – בנסיבות בהן ניצל את אמונה וביטחונה – נחשב מודע למעשיו, ובכך ביטל את הגנת אי הכושר השכלי. זאת ועוד, בית המשפט דחה את טענת המערער בדבר היעדר דו"ח נפגע, בקובעו כי הפגיעה הנפשית בנפגעי עבירות מסוג זה ניכרת באמצעות השכל הישר וניסיון החיים, ואינה זקוקה לתיעוד מפורש כדי להשפיע על גזר הדין. בסופו של דבר, ההחלטה, שנתמכה על ידי השופט י' וילנר והוסכמה על ידי הנשיאה א' חיות והשופטת א' שטיין, לא מצאה כל פגם בפסק דינו של בית המשפט הפרוצדורלי, שאישר את גזר הדין הראשוני ללא תיקונים.