ק"ג 6042-12-19

תקציר

התיק נסוב סביב השאלה האם אישה, שתיקרא מעתה התובעת, זכאית לפנסיה של אלמנת פנסיונר בעקבות פטירת בן זוגה, המנוח. המחלוקת המרכזית היא האם התובעת זכאית להיות "אלמנת פנסיונרים" כהגדרתה בתקנות הרלוונטיות. על פי הגדרות אלה, על התובע להיות בן זוגו של המנוח ביום פטירתו והתגורר עמו לפחות שנה רצופה אחת קודם לכן. התובע והמנוח היו ידועים בציבור וחיו יחד עד למעבר המנוח מדירתם המשותפת. התובעת טענה כי המנוחה נאלצה לעזוב את הדירה עקב גירוש ילדיה של המנוחה וכי הם המשיכו לקיים יחסי ידועים בציבור גם לאחר שהמנוחה עברה להתגורר בבית אבות. עם זאת, הראיות שהוצגו, לרבות מסמכים רפואיים ועדויות, סתרו את טענות התובע. הרישומים הצביעו על כך שכתובתו של המנוח שונתה לכתובתו של התובע לפני שהמנוח עבר לבית האבות, והתובע לא יכול היה לספק הסבר מניח את הדעת לשינוי זה. בנוסף, התובע לא הוכיח כי המנוח היה מנוע מלהתגורר עם התובע בבית האבות או כי הפירוד היה בניגוד לרצונו. העדויות שהוצגו היו בלתי עקביות ובלתי אמינות, והתובעת אף חזרה בה מטענתה כי המנוח נאלץ לעזוב את הדירה במהלך החקירה הנגדית. לאור ראיות אלה, הגיעה השופטת למסקנה כי התובע והמנוח נפרדו בסוף שנת 2003, בטרם עברה המנוחה לבית האבות. כמו כן, לא נמצאה כל ראיה לשיתוף פעולה כלכלי או להסדרי מגורים משותפים בין המנוח לתובע לאחר תקופה זו. לפיכך, התובעת אינה זכאית להיות "אלמנת פנסיונרים", והתביעה לקצבת אלמנה נדחתה. לבסוף, התייחסה השופטת לטענת ההתיישנות אך מצאה כי אין בה כדי להשפיע על התוצאה, שכן תביעת התובע אינה קצובה בזמן.