דב"ע לז/103 - 3

תקציר

המקרה סובב סביב עובד בגמלאות של מועצה מקומית שביקש פיצויי פיטורים וזכויות פנסיה עם פרישתו. המועצה טענה כי היא פטורה מתשלום פיצויי פיטורים שכן העובד מקבל פנסיה בסיסית והטבות אחרות הדומות לאלה הניתנות על ידי שירות המדינה. בית המשפט נדרש להכריע האם חל סעיף 14 לחוק פיצויי פיטורים, אשר יפטור את המועצה מתשלום פיצויי פיטורים אם זכויותיו של העובד היו מבוטחות בקרן פנסיה. בית הדין קבע כי סעיף 14 אינו חל שכן זכויות העובד אינן מובטחות על ידי קרן חיצונית שלמועצה אין שליטה עליה. במקום זאת, תקציב המועצה או קרן עצמאית שתוקם על ידה יהוו חיסכון עצמי ולא קרן פנסיה כהגדרתה בחוק. יתר על כן, היעדר תשלומים בפועל לקופה חיצונית גרם לכך שהמועצה לא יכלה לתבוע פטור לפי סעיף 15 לחוק פיצויי פיטורים. בית הדין פסק גם לגבי מעמדו של העובד לפני שנת 1958, וקבע כי תשלום למבטחים על ידי מעסיק אינו מעיד על מעמד עובד. באשר לשיעור פיצויי הפיטורים, קבע בית הדין כי ההוראה החלה היא סעיף 76 לחוקת העבודה ולא סעיף 77 המיושן לכאורה. שיעור פיצויי הפיטורים של העובד נקבע אפוא בהתאם לתנאי סעיף 76. עוד הבהיר בית הדין כי חוקת העבודה, אף שהיא רשומה כהסכם קיבוצי, אינה מהווה הסכם קיבוצי אמיתי, וההסכם הקיבוצי החל על ענף העובד הוא הסכם בין הממשלה לבין עובדי המדינה. לבסוף קבע בית המשפט כי לא ניתן לנכות מפיצויי הפיטורים את הפרשות המועצה למבטחים מאחר שיועדו לפנסיה בסיסית. הערעור התקבל בחלקו, והתיק הועבר לצורך חישוב פיצויי הפיטורים המגיעים לעובד.