בג"צ 2/79

תקציר

החלטת הרוב של בית המשפט היא ליתן צו מכריע שיחייב את המשיב, הממונה על מחוז ירושלים, לתת לעותר היתר להוציא לאור עיתון תרבות וספרות בשפה הערבית בשם "אלכתאב" בירושלים. העותר ביקש מבית המשפט לבחון מחדש את סירובו של הממונה לתת את ההיתר, תוך הסתמכות על שיקול דעת רחב וביקורת שיפוטית מוגבלת לפי תקנה 94(2) לתקנות ההגנה (שעת חירום), 1945, המאפשרת לנציב לסרב, להתלות או לבטל היתרי פרסום ללא מתן נימוקים כלשהם. הנציב טען כי העיתון ישמש כלי בידי ארגון המסית להתקוממות ולחתרנות, וכי העותר הוא חבר בכיר בארגון זה. עם זאת, הנציב גם פירט את הנימוקים להחלטתו בתגובה לצו מותנה של בית המשפט. דעת הרוב, שניתנה על ידי ממלא מקום הנשיא לנדוי, גורסת כי מאחר שהנציב בחר לחשוף את נימוקיו, על בית המשפט להיות מסוגל לבחון את המידע העובדתי העומד ביסוד נימוקים אלה. המידע שמסרו רשויות הביטחון לנציב לא נמסר, והעותר הכחיש בתוקף כל קשר לארגונים חתרניים. ללא חשיפת הראיות, בית המשפט אינו יכול לבחון באופן אפקטיבי את החלטת המפכ"ל, ואין די באמירה של נימוקים ביטחוניים בלבד. יתר על כן, בית המשפט מצא כי טענת ההפליה של העותרת – לפיה ניתנו היתרים לכתבי עת ערביים אחרים – הייתה מוצדקת, שכן הממונה לא הצדיק די הצורך התייחסות שונה לבקשת העותר. ממלא מקום הנשיא לנדוי הדגיש כי הממונה יכול לבחון מחדש את ההיתר אם אכן נעשה שימוש בעיתון להסתה, אך לעת עתה יש לשמור על חופש הביטוי של העותר. השופט בן-פורת צירף את חוות דעתו לדעת הרוב של ממלא מקום הנשיא לנדוי. השופט כהן חלק על כך, וטען כי אל לו לבית המשפט להתערב בשיקול דעתו של הממונה בעניין זה, שכן המחוקק התכוון להעניק שיקול דעת מוחלט לרשות. כהן סבר כי שיקולי הנציב לגיטימיים וסבירים, וכי העותר לא סתר די הצורך את חומר הראיות. כהן הדגיש את הסכנות הפוטנציאליות לביטחון המדינה בחשיפת מידע רגיש ואת תפקידו המוגבל של בית המשפט בבחינת החלטות אלה. לדברי כהן, הנציב לא היה חייב למסור פרטים או ראיות, והכחשתו המוחלטת של העותר לא עלתה על תצהירי הנציב.