ע"א 531/89

תקציר

במקרה זה התייחס בית המשפט העליון לשאלה האם ניתן להשהות את תקופת ההתיישנות בשל אי ידיעתו של תובע בפרשנות משפטית חדשה המקימה עילת תביעה שסבר בעבר כי אינה קיימת. המערערת ביקשה היתר בניה, אשר נדחתה בתחילה. הושגה הסכמה לפיה ועדה מקומית הצהירה כי קיבוץ שכן התחייב לרכוש את מקרקעי המערערת, בערבות הוועד עצמו. עם זאת, ערבות זו נמצאה מאוחר יותר חסרת תוקף בשל חריגת הוועדה מסמכותה. משכך, ביקש המערער לתקן את תביעתו כך שתכלול נתבעים חדשים ועילות תביעה, תוך הסתמכות על גילוי חוסר סמכותה של הוועדה רק לאחר פסיקת בית המשפט העליון. המערערת טענה כי הבנה חדשה זו צריכה לאפס את תקופת ההתיישנות. עם זאת, בית המשפט העליון דחה עמדה זו, והדגיש כי אי ידיעת פרשנויות משפטיות, להבדיל מבורות עובדתית, אינה משעה את תקופת ההתיישנות. מבחינה משפטית, תקופת ההתיישנות בגין הפרת חוזה מתחילה ברגע הפרת החוזה, שבמקרה זה היה כאשר הקיבוץ לא רכש את הקרקע בשנת 1980. עד שהגישה המערערת את התביעה המתוקנת בשנת 1988 פקעה תקופת ההתיישנות. בית המשפט עמד על העיקרון לפיו ודאות משפטית ויציבות ציבורית מחייבות תקופת התיישנות ברורה, שאינה מושפעת מפרשנויות משפטיות מתפתחות, ובכך דחה את הערעור ואישר את דחיית התביעה כמיושנת. ההחלטה מבהירה כי בעוד שהאבולוציה המשפטית עשויה להשפיע על הזכויות הנתפסות, היא אינה משנה את תחולתן של מגבלות זמן סטטוטוריות, כאשר בית המשפט קובע כי התערבות המחוקק, ולא שיקול הדעת השיפוטי, היא המנגנון המתאים לשינויים כאלה.