ת"א 20551/07

תקציר

בשנת 2001 רכשה דשמר שתי קומות בבניין מגרנד סנטר, כאשר התובע הוא בעל השליטה בדשמר - החברה הרוכשת - והנתבעים הם בעלי השליטה בגרנד סנטר. הרכישה מומנה באמצעות הלוואות מבנק דיסקונט ומבנק משכן, המובטחות במשכנתאות וערבויות אישיות של התובע. הנתבעים חתמו על מסמך שיפוי, בו התחייבו לפצות את התובע במחצית מכל תשלום שיידרש להעביר לבנקים כערב. כאשר הפסיקו הנתבעים לשפות את התובע בשנים 2002-2004, הוא הגיש תביעה, שהסתיימה בפסק דין לטובתו. הנאשמים ערערו, והערעור תלוי ועומד. בינתיים, דשמר נתקל בקשיים להשכיר את הקומות שנרכשו, מה שהוביל לחדלות פירעון על ההלוואות הבנקאיות. התובעת, כערבה, שילמה תשלומים שונים לבנקים בין השנים 2005-2007 והגישה תביעה שנייה כנגד הנתבעים לשיפוי. הנתבעים טענו כי התובע תרם לנזקיו בכך שלא הקל אותם וביקשו לנכות מס ערך מוסף (מע"מ) מהסכום שהם חייבים לתובע. עוד טענו כי פסק הדין הקודם היווה מעשה של בית המשפט, שהרחיב גם את התביעה הנוכחית. עם זאת, השופטת דחתה את טענות הנתבעים, וקבעה כי הם לא עמדו בנטל ההוכחה המוטל עליהם ברוב טענותיהם. השופטת הסכימה כי התובעת עשתה מאמצים סבירים להשכיר את הנכסים וכי טענות הנתבעים בעניין מע"מ ואשם תורם אינן תקפות. בנוסף, קבעה השופטת כי תוקפו של פסק הדין הקודם מוגבל לתקופה שלגביה ניתן. בעקבות זאת פסק השופט לטובת התובע והורה לנתבעים לשלם לו סך של 1,039,240 ₪, בצירוף הוצאות, שכ"ט עו"ד וריבית החל מיום 9.10.07. כמו כן הורתה השופטת על החזרת כתב ערבות לתובע והתירה לו לגבות את הסכום הנקוב בו.