ת"א 22787-01-18

תקציר

המבקש והמשיב התווכחו האם המבקש פינה חלקת קרקע בעקבות פסק דין משנת 2011. המבקש טען כי תפס את הקרקע ברציפות, ואילו המשיב טען כי המבקש פינה את המקום. בית המשפט העדיף את גרסתו של המשיב, ומצא את גרסתו של המבקש פחות אמינה בשל חוסר עקביות והשמטת ראיות. נקבע כי המבקש אכן פינה את החלקה בשנת 2012 ולאחר מכן פלש אליה ביולי 2017. בית המשפט בחן גם את חוקיותו של צו הרחקה שהוצא נגד המבקש. נקבע כי הצו ניתן בפרק הזמן הקבוע בחוק וכי למבקשת, שזהותה לא הייתה ידועה מלכתחילה, ניתנה הזדמנות סבירה לטעון את טענותיה לאחר מתן הצו ולפני הפינוי. בית המשפט דחה את טענת המבקש כי הצו אינו תקף מיסודו, ותחת זאת קבע כי הוא הוצא כדין ונותר בתוקף. כמו כן, נדחתה טענת המבקשת בדבר הגשת הצעה למכרז הקרקעות. ההצעה לא צלחה, והליך המכרז בוטל מאוחר יותר בשל ההשתלטות הבלתי חוקית על הקרקע. התנהלותו של המבקש – לרבות פלישה שלא כדין ובנייה ללא היתר – נחשבה מנוגדת לחוק העונשין ולחובת תום הלב. לסיכום, אישר בית המשפט את תוקפו של צו ההרחקה, ביטל את השהייה הזמנית ונתן למשיב רשות לבצע את הצו בתוך 60 יום. המבקש חויב בהוצאות המשפט של המשיב ובשכר טרחת עורך דין, בסך של 25,000 ₪. פסק הדין ניתן בהעדר הצדדים ביום 06/06/2018.