ת"א 11149-09-19

תקציר

מדובר במקרה של תובע שהחליק ונפל על שלולית גלידה בקניון בבעלות הנתבע 1. ניקוי הקניון האמור הועבר במיקור חוץ לנאשם 3 על-ידי נאשם 1. התובע תבע את שני הצדדים בגין רשלנות. הנתבע 1, מצידו, שלח הודעת צד ג' לנתבע 3 ולמבטחת שלהם, נתבעת 4, לכיסוי כל נזק פוטנציאלי הנובע מיחסיהם החוזיים ורשלנותו הנטענת של הנתבע 3. תביעתו של התובע נדחתה בסופו של דבר, והותירה את השאלה מי, בין הנתבעים, צריך לפצות את התובע. השופט קבע כי לשני הנתבעים 1 ו-3 חבויות עצמאיות מכוח דיני הנזיקין וכי עליהם לפצות את התובע ביחד ולחוד. הגם שבין הנתבעים 1 ו-3 היה הסכם ממנו עולה לכאורה כי הנתבע 3 ישפה את נתבע 1 וירכוש ביטוח שיכסה את רשלנות הצדדים, פירש השופט את לשון ההסכם בצמצום, נוכח היעדר עדויות עדים או ראיות לכוונת הצדדים. מאחר שהנתבע 3 חדל פירעון, הפנה השופט לחוק חוזה הביטוח והגיע למסקנה כי חדלות הפירעון אינה מבטלת את הפעלת הסכם הביטוח. עם זאת, בחוזה הביטוח היה סכום השתתפות עצמית של 50 אלף שקל, שעלה על סכום הפשרה של 47 אלף שקל. לפיכך, קבע השופט כי חוזה הביטוח אינו ישים, והותיר את העניין להכרעה בדיני הנזיקין בלבד. משכך, חויבו הנתבעים 1 ו-3 לפצות את התובע ביחד ולחוד במלוא הסכום, ואילו הודעת הצד השלישי נגד הנתבע 4 נדחתה.