ע"ע 28016-10-16

תקציר

המערערת במקרה זה ערערה על העלאת טענת התיישנות בחוסר תום לב על ידי המשיב. בית המשפט הכיר בכך שבעוד שלמדינה, כבעלת דין, יש שיקול דעת אם להעלות את התביעה, עליה לשקול את האינטרס הציבורי. מאחר שהמערערת ידעה על החסר טרם תקופת ההתיישנות, ובהינתן גירעונותיה הכספיים של המשיב המצדיקים מינוי מבקר, מצא בית המשפט כי המשיב פעל באופן סביר בתעדוף החובות הנטענים. בית המשפט בחן גם האם סעיף 9 לחוק ההתיישנות, המאפס את תקופת ההתיישנות אם הנתבע מודה בזכותו של התובע, חל במקרה זה. השופטים נטו לסבור כי התכתבות פנימית בין עובדי ציבור, גם אם נמסרה לגורמים חיצוניים, אינה מהווה הודאה לפי סעיף 9 משלושה טעמים: ראשית, התכתבות כזו אינה מפורשת או ברורה דיה; שנית, הגנה על חופש השיח בתוך רשויות השלטון היא מדיניות משפטית טובה יותר; ושלישית, החלת סעיף 9 על התייעצויות פנימיות עלולה לפגוע בהוראתו המאפשרת לנתבע לטעון את טענת ההתיישנות לצד ההודאה. בנסיבות מקרה זה, מצאו השופטים כי שני המסמכים שהוצגו כראיה להודאה אינם מפורשים או ברורים דיים, ויתרה מכך, אין בהם סמכות לחייב את המשיב. לפיכך, סעיף 9 לא חל, והתביעה נדחתה בעילה של התיישנות. הערעור נדחה, והמערערת חויבה לשאת בהוצאות המשיב.