בג"צ 1759/94

תקציר

בית המשפט העליון דן בעתירה למתן צו ביניים מותנה נגד שר הביטחון בנוגע לתנאים הקשים לכאורה ביהודה, שומרון ועזה בעקבות האלימות בחברון ב-25 בפברואר 1994. העותרים ביקשו אספקת מזון מיידית לשטחים, הסרת המצור, סיום העוצר ואמצעים להבטחת חופש התנועה והעבודה לפלסטינים, בטענה כי הגבלות אלה שהוטלו לאחר התקרית בחברון פוגעות בחיים התקינים ועלולות להוביל לרעב. עם זאת, בית המשפט מצא כי העתירה אינה מתייחסת למקרים ספציפיים, אלא מערערת על השימוש הכללי בהגבלות אלה. היא הדגישה כי כל הגבלה על תנועה צריכה לאזן בין צרכי הביטחון לבין הפגיעה באוכלוסייה ולא להיות ענישה. טענותיה הכלליות של העתירה בדבר תכלית זרה וחוסר תום לב הוגדרו כחסרות בסיס ואינן נתמכות בראיות קונקרטיות. זאת ועוד, העותרים, שאינם תושבי האזור, לא הביאו ראיות ממקור ראשון למחסור במזון או למצוקה כלכלית, דבר המערער את טענותיהם העובדתיות. בית המשפט הדגיש את חשיבותן של יסודות עובדתיים מוצקים בעתירות ומתח ביקורת על מחדליהם הפרוצדורליים של העותרים, לרבות תצהירים שגויים וחוות דעת מומחה בלתי חתומה. משכך, דחה בית המשפט את העתירה, בנימוק של היעדר תשתית עובדתית ואי קיום הליכים משפטיים תקינים, ובכך סירב להעניק את הסעדים המבוקשים. החלטה זו עולה בקנה אחד עם פסיקות קודמות שהתירו אמצעי ביטחון כגון עוצר כאשר הדבר נדרש, תוך הדגשת מרחב התמרון המשפטי של הצבא בענייני ביטחון, בתנאי שאמצעים אלה נבחנים מחדש מעת לעת כדי למזער את הפגיעה המיותרת באוכלוסייה האזרחית.