ע"פ 529/87

תקציר

החלטת הרוב דחתה את הערעור על הרשעת המערערים לפי סעיף 431 לחוק העונשין בעבירת העושק. בית משפט קמא דחה את טענות המערערים מכמה טעמים. ראשית, היסוד ההתנהגותי של העבירה נקבע כאשר המערערים דרשו מהמתלוננים פיצוי כספי שלא הייתה להם זכות חוקית לקבל, ודרישה זו לא הייתה חוקית. שנית, באשר ליסוד הנסיבתי, מצא בית המשפט כי המתלוננים אכן היו במצב מצוקה אותו ניצלו המערערים. המערערים ידעו או האמינו בוודאות כי המתלוננים אינם אלה שפרצו לרכבו של אברהם, ובכל זאת דרשו פיצויים. בית המשפט לא מצא כל הצדקה לטענת תום הלב של המערערים לפי סעיף 14 לחוק העונשין, שכן הם לא יכלו להאמין באמת ובתמים כי עומדת להם זכות לפיצוי הנדרש. השופט ח' אריאל חלק על דעת הרוב וקבע כי אין די ראיות להרשעת המערערים. השופט אריאל הדגיש כי המערערים בסך הכל ניסו להשיב את רכושם ולתבוע פיצוי בגין נזק שנגרם לרכבם, ומעשיהם לא היו פליליים. לדברי השופט אריאל, דרישת המערערים לפיצויים ואיומם לערב את המשטרה היו סבירים בהתחשב בנסיבות. עוד ציין, כי אין כל ראיה לכך שהמערערים ידעו על מצוקתם של המתלוננים או ניצלו אותה. תחת זאת, המערערים פעלו בתום לב, ואין לפרש את המקרה באופן ההופך את התנהגותם לפלילית. בסופו של דבר, החלטת הרוב אישרה את ההרשעה, ואילו השופט ח' אריאל היה מזכה את המערערים.