עב"ל 163/97

תקציר

פסק הדין נסוב סביב דחיית תביעת המערערים לתשלום קצבת שאירים מהמשיב, המוסד לביטוח לאומי, לתקופה העולה על שבע שנים לפני מועד תביעתם. המערערים, ילדים לאם שנפטרה, טענו כי יש להם עד שבע שנים לאחר שמלאו להם 18 שנים להגיש את תביעתם, ולכן עליהם להיות זכאים לקצבה מפטירת אמם. עם זאת, בית המשפט קבע כי על פי חוק הביטוח הלאומי, האב, בהיותו האפוטרופוס החוקי של הילדים, הוא היחיד הזכאי לתבוע קצבת שאירים לאחר פטירת האם. מאחר שלא עשה כן, ומאחר שהזכות לגמלאות כספיות אינה תורשתית, לא הייתה לילדים זכאות כזו. יתר על כן, בית המשפט פירש את החוק כמחייב את האב, כאפוטרופוס של הילדים, לתבוע עבורם קצבת שאירים בתקופת הקטינות. זכאותו של האב לתבוע הסתיימה עם נישואיו מחדש, ולאחר מכן הפכו הילדים לזכאים לקצבה, אם כי באמצעות אביהם. בהתחשב בתכליתה של קצבת השאירים כקצבה חודשית לסיוע בגידול קטינים, קבע בית המשפט כי האב, בהיותו האפוטרופוס החוקי, הוא הגורם המתאים לתבוע את הקצבה. באשר לשיהוי בתביעה, בית המשפט הכיר בכך שהחוק אמנם מעודד תביעות בתוך שנה, אך למוסד שיקול דעת להאריך תקופה זו. החלטת המוסד לאפשר תביעות רטרואקטיביות לתקופה של עד שבע שנים, ובמקרים מסוימים לשנתיים, נחשבה לפיכך סבירה ותאמה פסקי דין קודמים. בסופו של דבר, החליט בית המשפט שלא להתערב בשיקול דעתו של המכון ודחה את הערעור, תוך שהוא דוחה את בקשת המערערים להארכת התשלומים הרטרואקטיביים. פסק הדין ניתן ללא הוצאות, ובכך הסתיים התיק.