ע"פ 6384/11

תקציר

המערערות, שתי אזרחיות ישראליות, נעצרו בצרפת בשנת 2001 בגין עבירות סמים ונמלטו לישראל באמצעות מסמכים מזויפים. עם הגעתם בשנת 2002 הם הודיעו לרשויות הישראליות על מעצרם בצרפת. הליך ההסגרה החל בשנת 2010. המערערים טענו כי הסגרתם תפגע בתקנת הציבור בשל השיהוי בטיפול בבקשה. עוד טענו כי הובטח להם על ידי הרשויות הישראליות כי לא יוסגרו. בית המשפט המחוזי דחה טענות אלה והכריז על המערערים כברי הסגרה. המערערים ערערו על החלטה זו. בית המשפט העליון, בהחלטת רוב, דחה את הערעורים. השופט ג'ובראן קבע כי השיהוי בטיפול בבקשת ההסגרה אינו משמעותי או חריג ואינו נוגד את תקנת הציבור. ההסגרה לא גרמה להתעללות חמורה או לעוול מופגן, וניתן היה להעלות את טענות המערערים בבית המשפט הצרפתי. השופט ג'ובראן מצא גם כי למערערים לא הובטח אי-הסגרה על-ידי הרשויות הישראליות. השופט מלצר, בדעת מיעוט, טען כי יש לדחות את בקשת ההסגרה. הוא הדגיש כי המערערים נשפטו ונגזר דינם בצרפת שלא בפניהם וכי בקשת ההסגרה לא נועדה להעמדה לדין אלא לריצוי העונש, דבר הסותר את מטרת ההסגרה של אזרחים ישראלים כאמור בחוק ההסגרה. החוק דרש כי אזרחים ישראלים יוסגרו רק לשם העמדה לדין, והמערערים כבר הועמדו לדין. יתר על כן, הרשויות הישראליות יכלו להעמיד את המערערים לדין בישראל או להסדיר את ריצוי עונשם כאן. השופט מלצר מצא גם פגמים בהליך שפגעו בזכותם של המערערים להליך הוגן והיוו הגנה מפני צדק. העיכובים והכישלונות של הרשויות, לצד השינויים החיוביים בחייהם של המערערים, הצדיקו קביעה של נסיבות חריגות שיש בהן משקל נגד הסגרה. השופט זילברטל הצטרף לחוות דעתו של השופט ג'ובראן, והדגיש כי חלוף הזמן, אף שהוא משמעותי, אינו עולה כדי פגיעה בתקנת הציבור. סבלם של המערערים כתוצאה מהשיהוי לא היה כה חמור המצדיק את דחיית בקשת ההסגרה.