עמ"נ 34382-05-18

תקציר

הבעלים של שני נכסים מסחריים ערערה על החלטת ועדת הערר העירונית שדחתה את בקשתה לפטור מארנונה בנימוק שנכסיה אינם ראויים למגורים. השאלה המרכזית שעמדה בפני בית המשפט הייתה האם הנכסים אכן אינם ראויים למגורים, ולכן פטורים ממס לפי סעיף 330 לפקודת העיריות. בית המשפט בחן את החלטת ועדת הערר ואת טענות הצדדים, ומצא כי החלטת הוועדה התבססה נכונה על התרשמותם הישירה של חברי הוועדה, שערכו ביקור במקום, ועל מסקנות עובדתיות נרחבות. בית המשפט הסכים עם ממצאי הוועדה כי הנכסים אינם בלתי ראויים למגורים, וכי חוות דעת המומחה שהציגה המערערת אינה משקפת נאמנה את מצבם האמיתי של הנכסים. יתר על כן, בית המשפט מצא כי טענת המערערת כי הנכסים הפכו בן לילה לבלתי ראויים למגורים אינה משכנעת, מה גם שהיו ראיות לכך שהנכסים הושבו לה במצב טוב על ידי הדיירים הקודמים. שאלה נוספת שהועלתה הייתה האם המערערת זכאית לפטור לשנת 2015, בשל השיהוי של העירייה במענה להתנגדותה. בית המשפט בחן את החוקים והטענות הרלוונטיים, והסכים עם החלטת ועדת הערר לדחות את התנגדות המערער לגופה, ולא רק על סמך התשובה במועד. בית המשפט הדגיש כי הסנקציה של קבלת ההתנגדות בשל איחור בתשובה אינה ישימה במקרה זה, שכן ההתנגדות עניינה בתביעה לפטור לפי סעיף 330 לפקודת העיריות, אשר לא הוכרה במפורש כעילת התנגדות תקפה. יתר על כן, מאחר שהמערערת קיבלה בעבר תשובות במועד להתנגדויותיה לשנים אחרות, דחיית ההתנגדות משנת 2015 על יסוד עיכוב התגובה תהיה בלתי צודקת. ככלל, בית המשפט לא מצא עילה להתערב בהחלטת ועדת הערר, ודחה את הערר, תוך שהוא מורה למערערת לכסות את הוצאות המשיב.