צבאי 3013/05

תקציר

פסק הדין דן בסמכותו של בית המשפט הצבאי לשפוט אדם המואשם בגרימת מותו של אדם שזהותו – ישראלית ובין אם לאו – עדיין אינה ברורה. מסקנתו היא כי על פי סעיף 7 לצו בדבר הוראות ביטחון, לבית המשפט הצבאי יש סמכות לדון במקרה כזה, גם אם העבירה מתבצעת בשטח A. באשר לחלקו של הנאשם במותו של הקורבן, מקבל בית המשפט כי הנאשם לא היה מעורב בתכנון הפגיעה וכי ראה בנסיעה – שבמהלכה הועבר הקורבן – פעולה שגרתית וחוקית. מהראיות עולה כי הנאשם לא היה דומיננטי באירועים שהובילו למותה של הקורבן ולא נקט בפעולות שגרמו לכך ישירות. עם זאת, נוכחותו תרמה לחוסר יכולתו של הקורבן להימלט, ובכך סייעה בפשע. היסוד הנפשי של העבירה – המודעות לאפשרות המוות והרצון להתרחשותו – אינו נוכח בו זמנית במעשיו של הנאשם. למרות שהנאשם תרם למוות, הוא לא התכוון להרוג את הקורבן ולא היה מודע לכוונותיהם של אחרים. מרגע שנודע לו על תוכנית הרצח, לא נקט הנאשם כל פעולה כדי לסייע ברצח. לפיכך, בית המשפט זוכה את הנאשם מאשמת הריגה בכוונה. הכרעת הדין בוחנת עוד האם הנאשם ביצע עבירה אחרת כלשהי ומנתחת את ההגנות השונות. מסקנה היא כי אין לנאשם טענת צורך, שכן לא חשש באופן סביר לחייו או לשלמות גופו במהלך ביצוע העבירה. עם זאת, בית המשפט מקבל את הגנת הצדקה, וקובע כי מעשיו של הנאשם נעשו במסגרת תפקידו ועל פי הוראות הממונים עליו. למרות שהמעשה היה בלתי חוקי, הוא לא היה כך בעליל, ולכן הנאשם מוגן על פי חוק. השופט מנחם ליברמן מוסיף כי לבית המשפט הצבאי שמורה הסמכות לדון בכל עבירה המבוצעת בגדה המערבית, כל עוד לא הוכח כי סמכות זו הועברה באופן בלעדי לבית משפט פלסטיני. הוא מסכים עם הזיכוי, וקובע כי לנאשם יש הגנת צורך. השופט עמיר דהן מסכים עם דעת הרוב בשאלת הסמכות וניתוח הראיות. הוא נפרד מבית המשפט בסוגיית הגנת הצידוק וסבור כי יש לדחותה. תחת זאת, הוא מוצא את מעשיו של הנאשם מוגנים תחת הגנת הצורך. בסופו של דבר, הנאשם זוכה מכל האישומים – חברות בארגון בלתי חוקי והריגה בכוונה תחילה.