ת"א 42037-04-18

תקציר

התובעים, שעסקו בבניית בניין בהרצליה, תבעו פיצוי כספי מהוועד המקומי וממהנדס העיר בגין עיכובים בתהליך הבנייה וליקויים מנהליים לכאורה. התובעים טענו כי הבניין היה מוכן לאכלוס בספטמבר 2014, אך היתר האכלוס ניתן רק באוגוסט 2015, מה שגרם לאובדן דמי שכירות ולהוצאות נוספות. עם זאת, השופט מצא כי התובעים לא הביאו ראיות מספיקות כדי לתמוך בטענתם כי הבניין היה מוכן לאכלוס בשנת 2014. בנוסף, קבעה השופטת כי התובעים לא ביססו קשר סיבתי בין רשלנותם הנטענת של הנתבעים לבין הנזק שנגרם להם. באשר לסוגיית הרשלנות, הבחין השופט בין לגופו של עניין בעמדת הנתבעים לבין התנהלותם ביישוב סכסוכים מקצועיים הקשורים לחניה. השופט אמנם הכיר בכך שהנתבעים יכלו לטפל בנושא החניה בצורה ראויה יותר, אך הם לא התרשלו בהפעלת שיקול דעתם. השופט הדגיש כי לוועדה שיקול דעת רחב לטפל בבעיות הקשורות לחניה וכי החלטתה אינה בלתי סבירה בהתחשב בנסיבות. השופטת דחתה גם את טענות התובעים לאפליה ואת טענותיהם בנוגע לחובת הטמנת כבל חשמל, וקבעה כי התובעים לא הביאו ראיות מספיקות לתמיכה בטענותיהם. בנוסף, דחתה השופטת את בקשת התובעים לפיצוי בגין הוצאות שונות שנגרמו במהלך הליך הבנייה, לרבות שכר טרחת עורך דין והוצאות מדידה, שכן התנהלות הנתבעים לא הייתה בלתי סבירה בעליל. בסיכומו של דבר, פסק השופט לטובת הנתבעים, ודחה את תביעת התובעים במלואה. עם זאת, השופטת בחרה שלא לפסוק הוצאות לנתבעים, תוך הכרה בכך שתביעתם של התובעים מובנת ולא לגמרי חסרת שחר.