ת"א 30218-11-20

תקציר

השופטת הקדימה את פסק הדין בקובעה כי יש לדחות את התביעה נגד הנתבעת הראשונה, חברת ביטוח, ואילו את הנתבעת השנייה, מעסיקתה של התובעת, יש להטיל אחריות חלקית לשיפוי. חברת הביטוח נמצאה אחראית על פי הפוליסה משום שהתובע והנתבע השני לא הוכיחו כי הרכב המעורב בתאונה לא היה בבעלות הנתבע השני, ואף לא הצליחו להוכיח כי ברכב הודבק שלט המבחן המתאים בעת התאונה כאמור בפוליסה. לפיכך דחתה השופטת את התביעה נגד חברת הביטוח. באשר לנתבע/מעסיק השני, קבעה השופטת כי חלה עליהם חובת זהירות כלפי התובע והם התרשלו בכך שסיפקו לו רכב שאינו מבוטח, או לכל הפחות לא דאגו לקיום התנאים לתחולת הביטוח. השופטת הטילה על הנתבע השני את האחריות לרשלנות התובע בכך שסיפקה לו רכב שהוביל לתאונה ולנזק לרכוש שנגרם בעקבותיה, שכן התובע הניח באופן סביר שהרכב מבוטח. עם זאת, התובע נמצא גם רשלן בכך שלא נקט את הצעדים הנדרשים להבטחת הכיסוי הביטוחי של הרכב, בכך שלא התגונן בבית המשפט במהלך המשפט הראשוני שהסתיים בפסק דין נגדו, ומכך שלא נקט בצעדים עד שננקטו נגדו הליכי הוצאה לפועל. אשמתו של התובע תוקנה בשיעור של 25%, והנתבע השני חויב לשלם לו 40,005 ₪ בנוסף להוצאות משפט. השופט דחה גם את תביעת לשון הרע שהגיש התובע נגד הנתבע השני, בקובעו כי אשמתו של התובע נעוצה בהליכי ההוצאה לפועל המתנהלים נגדו. לבסוף, השופט הורה לתובע לשאת בהוצאות המשפט של חברת הביטוח (הנתבעת הראשונה) ובשכר טרחת עורך דין, בסך 7,000 ₪, ופסק לתובע הוצאות משפט מתונות בסך 3,000 ₪ מהנתבע השני.