ע"פ 37/50

תקציר

המערער, ד' שטרנהל, כתב מכתב לבית המשפט העליון בו התלונן על התנהלות עורך דינו של יריבו בתביעה נפרדת והפנה למכתב קודם שנשלח לשר המשפטים ובו נטען לשחיתות בבתי הדין הרבניים. לאחר מכן הורשע לפי סעיף 131(1)(א) לפקודת החוק הפלילי, 1936, המגדיר כעבירה פלילית הערות מעליבות על שופט בקשר לתפקידו, ונידון לקנס של עשר לירות. שטרנהל ערער על ההחלטה בעילה של כפילות, וטען כי יש לבחון את שתי העבירות הנפרדות בכתב האישום - העלבת חברי בתי הדין הרבניים והעלבת חברי בית המשפט העליון - יחד. השופטים הסכימו כי כתב האישום היה צריך להבחין בין שתי העבירות, אך מאחר שהמערער לא טען לכפילות, ההרשעה עומדת בעינה. השאלה המרכזית שעמדה בפני בית המשפט הייתה האם דבריו של שטרנהל על מוסדות השיפוט כוונו כלפי כל שופט בנפרד. השופטים קבעו כי בעוד שההערות על בית המשפט העליון כוונו בבירור לכל שופט, ההערות בנוגע לבתי הדין הרבניים היו כלליות ומוגזמות מכדי להסיק כי שטרנהל התכוון להעליב כל שופט רבני במדינה. יתר על כן, הדברים על בתי הדין הרבניים היו חלק מתלונה רחבה יותר, ולא שיקפו בהכרח כוונה לפגוע בטוהר המידות של כל שופט ושופט. לפיכך בוטלה ההרשעה בעניין בתי הדין הרבניים, אך ההרשעה בגין העלבת בית המשפט העליון אושרה. מכיוון שהמשפט נחשב קל, הוא לא שונה.