ת"א 21039-12-11

תקציר

התובעת, שנפגעה מרכבם של הנתבעים כהולכת רגל, תבעה פיצויים בגין נזקי גופה. הסוגיות העיקריות שעמדו בפני בית המשפט היו מידת נכותו של התובע וגובה הפיצויים שחבו הנתבעים. התובע סבל מפגיעות רב מערכתיות קשות בתאונה ואושפז למשך כ-300 ימים. היא נזקקה לסיוע מבני משפחתה במהלך אשפוזה ולאחר שחרורה, אם כי יכלה לתפקד באופן עצמאי במידה מסוימת. מספר מומחים בדקו את התובעת ונתנו חוות דעת על נכויותיה, שכללו פגיעה קוגניטיבית, סימני לוואי ובעיות אורתופדיות. הערכות המומחים לגבי נכותה הרפואית נעו בין 50% ל-57.5%. בית המשפט, לאחר ששקל את מכלול הראיות וחוות דעת המומחים, העריך את הנכות הרפואית הכוללת של התובע בשיעור של 53%. בית המשפט הבחין בין נכות תפקודית לבין אובדן כושר עבודה. נמצא כי נכותה התפקודית של התובעת עמדה על 30%, בעוד אובדן כושר העבודה שלה היה גבוה יותר ועמד על 70%. בית המשפט גם קבע את שכרה של התובעת לצורך חישוב הפסד הכנסתה, והעמיד אותו על 6,000 ₪ לחודש עבור השנתיים הראשונות שלאחר התאונה ו-9,125 ₪ לחודש לאחר מכן. לתובע נפסקו פיצויים שונים, לרבות אובדן הכנסה, סיוע לצד ג', הוצאות ניידות ונסיעות, הוצאות רפואיות ואחרות וכאב וסבל. ראשי נזק אלה הסתכמו ב-2,608,923 ₪. כמו כן פסק לה בית המשפט 700,000 ₪ עבור סיוע בעבר ובעתיד מצדדים שלישיים, ו-122,210 ₪ עבור הוצאות ניידות ונסיעות. הנתבעים חויבו לשלם לתובע סכום חד פעמי בסך 2,844,992 ₪, הכולל שכר טרחת עורך דין בשיעור של 13% מהסכום הכולל שנפסק, בתוספת מע"מ. הסכום היה אמור להיות משולם תוך 30 יום מיום מתן פסק הדין, או שהוא יצטבר ריבית והפרשי הצמדה עד למועד התשלום בפועל. כמו כן חויבו הנתבעים לשאת ביתרת שכר טרחת התובע.