ע"א 335/73

תקציר

פסק הדין המדובר הוא תיק משפטי אמיתי שהתקיים בישראל בשנת 1973, הנוגע לערעור על פסק דין בעניין הסכם רכישת דירה שהופר. פסק דין הרוב של בית המשפט העליון, שניתן על ידי השופט קיסטר ואושר על ידי השופט ברנזון, התמקד בשאלה האם הרוכש ויתר על בקשתו לסעד חלופי – במקרה זה, פיצוי – בכך שלא ציין זאת במפורש בסיכומי הטיעון בכתב. השופט קיסטר הדגיש כי הכלל לפיו תביעה שלא הוזכרה בסיכומים נחשבת כוויתור אינו מוחלט. במקרה זה, מאחר שהסעד החלופי של פיצוי צוין במפורש בתביעה שכנגד ולא היה שנוי במחלוקת, אין לראות בהשמטה בסיכומים ויתור. השופט התייחס להשתלשלות האירועים ולמיקוד המשפט בטענת ההפרה ובזכות ההוצאה לפועל בעין, ולכן סביר שבא כוח המערער יעדיף טענה זו על פני הטענה החלופית. יתר על כן, פסק הדין הדגיש את העוול שבבחינת ויתור במקרים כאלה ללא ראיות ברורות לכוונה, במיוחד כאשר התביעה הוגשה כדין ושולמו אגרות. בנוסף, מאחר שתביעת הפיצויים הוזכרה במפורש בתביעה שכנגד, לא יהיה זה צודק לדחות אותה על בסיס טכני. בסופו של דבר, החלטת הרוב קיבלה את הערעור, ביטלה את פסק דינו של בית המשפט המחוזי והחזירה על כנה את פסק דינו של בית משפט השלום, שהורה למוכר לשלם לקונה פיצויים. השופט ויתקון חלק על כך, וסבר כי הרוכש זנח את תביעתו לפיצוי בכך שלא חזר עליה בסיכומי טיעוניו.