עמ"נ 107/02

תקציר

המערערת טענה כי החלטת הוועדה בדבר הסיווג המשפטי של רכושם אינה מנומקת דיה, ועל כן יש להתירה. הם הפנו לסעיף 20 לתקנות הרשויות המקומיות, הקובע כי החלטת הוועדה צריכה להיות ערוכה בכתב וחתומה. אמנם ניתן היה לפרט את ההחלטה, אך הטיעון לבדו אינו סיבה מספקת לקבל את הערעור. עוד טען המערער כי תגובת הוועדה הוגשה באיחור בלתי סביר. עם זאת, הערר הוגש בתוך פרק הזמן הקבוע בתקנה 23(ב) לתקנות העררים המינהליים. המשיב טען כי הערעור עסק בסבירות סיווג הנכס על ידי הוועדה, ועל כן התערבות בית המשפט תהיה מוגבלת. המערערת טענה כי הסיווג אינו חוקי ואינו מורשה, וכי הוא מוכיח חוסר סבירות קיצוני. בית המשפט הסכים כי החלטת הוועדה צריכה להיות מפורטת ומנומקת, אך החליט כי במקרה הנוכחי יש נימוק כזה. זאת ועוד, המערערת לא הסבירה כיצד חוסר ההסבר גרם לנזק מהותי. לפיכך, נדחתה הטענה המקדמית בדבר היעדר הנמקה בהחלטת הוועדה. בית המשפט דחה גם את טענת המשיב כי הערעור הוגש בשיהוי בלתי סביר, שכן הוגש בפרק הזמן שנקבע. בעברו לשאלת התערבותו של בית המשפט בקביעת הארנונה, הסכים בית המשפט עם המשיב כי ההתערבות תוגבל למקרים של חוסר סבירות קיצוני. המערערת טענה כי בעניינם מדובר הן בסיווג בלתי חוקי והן בסיווג בלתי מורשה, כמו גם בשיעור בלתי סביר באופן קיצוני, ועל כן לבית המשפט הייתה סמכות לדון בתביעה. בית המשפט ציין כי מדובר בטענה מקדמית, וכי השאלה המהותית תכריע בסופו של דבר את תוצאת הערעור. המערערת טענה כי סיווג רכושם היה שגוי, שכן הוא התבסס על זהות המחזיק ולא על הנכס עצמו, השימוש בו ומיקומו, שהם אמות המידה המפורטות בסעיף 8 לחוק ההסדרים. עוד טענה המערערת כי הסיווג הוביל לאפליה, שכן רשויות דומות גבו ארנונה נמוכה יותר. המשיב טען כי הטענות שהועלו בערר אינן בתחום סמכותה של הוועדה, ולכן לא ניתן לערער עליהן בפני בית המשפט. בית המשפט צידד במערערת, תוך שהוא מציין מגמות עדכניות בפסיקה המצדדים בהרחבת סמכויותיהם של גופי ערעור, ואת העובדה שהדיון בוועדה נערך בהסכמת שני הצדדים. בית המשפט קבע, כי טענות המערערת בדבר הפליה חסרות בסיס עובדתי, שכן הן לא הביאו ראיות לשיעורי ארנונה ברשויות דומות אחרות. בית המשפט ציין כי לכל רשות שיקול דעת לקבוע שיעורי מס בתחומה, ולכן שיעורי מס שונים אינם מהווים אפליה. בית המשפט דחה גם את הטענה בדבר חוסר הסבירות הפנימי והחיצוני הנטען של הסיווג, שכן התעריפים השונים היו מוצדקים על ידי הסיווגים השונים, שנועדו לקבוע תעריפים שונים לנכסים שונים. עוד ציין בית המשפט כי הוועדה סיווגה את הנכס לפי טיבו, ולא לפי זהות המחזיק. באשר לסיווג הנכס, הסכים בית המשפט עם המשיב כי הסיווג נעשה כדין ובסבירות, שכן הוא התבסס על אופי השימוש בנכס. עוד טענו המערערים כי היה מקום לסווג את רכושם לפי סוג 310 או 311, אך בית המשפט הגיע למסקנה כי סיווגה של הוועדה לפי סוג 340 היה סביר ובטווח שקבע המחוקק. לבסוף, באשר לסיווג המחסן, הסכים בית המשפט עם המשיב כי המחסן הינו חלק בלתי נפרד מהנכס ומשרת את מטרת שרשרת השיווק, ולכן יש לסווגו יחד עם הנכס העיקרי. לפיכך, הערעור נדחה במלואו, וכל צד יישא בהוצאותיו המשפטיות.