רע"א 1900/10

תקציר

פסק הדין המדובר הוא קבלה חלקית של ערעור של דייר על פסק דין של בית משפט השלום בירושלים. המחלוקת המקורית נסובה סביב הסכם שכירות מסחרי לנכס ברחוב אגריפס בירושלים. השוכרים חתמו על חוזה שכירות מתוך הבנה שיוכלו לבצע שיפוצים כדי להתאים את הנכס לעסקי המזון הטבעי שלהם. עם זאת, התעוררה מחלוקת בנוגע למערכת הביוב, כאשר השוכרים טענו כי בעלי הדירות אחראים לחיבור הנכס לרשת הביוב העירונית, דבר שלא קרה. כתוצאה מכך השוכרים לא קיבלו רישיון עסק ולאחר מכן פינו את הנכס מבלי לשלם שכר דירה. לאחר מכן תבעו בעלי הדירות את השוכרים בגין הפרת חוזה. בית משפט השלום פסק לטובת בעלי הדירות, אך ההחלטה בוטלה חלקית בערעור לבית המשפט המחוזי בירושלים. פסק דינו של בית המשפט המחוזי התמקד בפרשנות חוק המים ובהתחייבויות החוזיות של שני הצדדים. נקבע כי על המשכירים מוטלת חובה חוקית וחוזית לחבר את הנכס למערכת הביוב העירונית, ואי עשיית כן מהווה הפרה יסודית של הסכם השכירות. כתוצאה מכך, הדיירים נחשבו לצד הנפגע. בית המשפט הפחית את תשלומי שכר הדירה של השוכרים בהתאם לעלויות תיקון מערכת הביוב ופסק להם שכר טרחת עורך דין. בנוסף, הערבים לחוזה השכירות הוחזקו אחראים במשותף לסכום מסוים של דמי השכירות. בעלי הדירות הגישו בקשה לחופשה כדי לערער על פסק דין זה לערכאה גבוהה יותר, אך הבקשה נדחתה. בפסק הדין הודגש כי התיק הצטמצם למחלוקת הספציפית בין הצדדים ולא עורר שאלות משפטיות או ציבוריות משמעותיות. כמו כן, הוצע כי ידיעת השוכרים בנושא הביוב טרם חתימת החוזה, ופעולותיהם במהלך השיפוץ, אינן פוטרות את המשכירים מאחריותם על פי החוק והחוזה. בסופו של דבר, דחיית בקשת רשות הערעור אישרה את החלטת בית המשפט המחוזי והותירה את פסק דינו על כנו.