ע"א 2495/95
פסק-דין עליון
תקציר
המערערת, שנפצעה בתאונת דרכים בילדותה, ביקשה לבטל הסכם פשרה בשל מחלת נפש שהתגלתה מאוחר יותר, בטענה לטעות נפוצה שכן נכותה הראשונית הוערכה בחסר. בית המשפט העליון אישר את סופיות הפשרה, והדגיש כי הסכמים כאלה, המקבלים תוקף בפסקי דין, מחייבים בדרך כלל, אלא אם נסיבות חריגות מצדיקות את פתיחתם מחדש. בית המשפט בחן את טיבם של הסכמי הפשרה, וציין כי מטרתם לסיים סכסוכים באופן סופי ולהקצות סיכונים, לרבות פוטנציאל לפגיעות שיתגלו מאוחר יותר. בית המשפט קבע כי ההסכם מכסה באופן רחב את כל התביעות והפגיעות העתידיות, ושני הצדדים, שהיו מודעים לאי הוודאות המובנית, נטלו על עצמם את הסיכון להתפתחויות עתידיות. בית המשפט לא מצא בסיס לטעות מספיק כדי לבטל את ההסכם, בהתחשב ביכולת החיזוי של בעיות נפשיות בעת ההסדר ובלשון השחרור הרחבה שנכללה בפשרה. פסק הדין הדגיש את החשיבות של מילוי הציפיות הסבירות של הצדדים והגנה על טוהר המידות של הסכמי פשרה, במיוחד במקרים של נזקי גוף בהם אי ודאות עתידית נפוצה. משכך, נדחתה טענת המערערת, והחלטת בית משפט קמא לקיים את הסדר הפשרה המקורי אושרה.
חקיקה מקושרת
ע"א 2495/95 הדס בן לולו נ' אליאס אטראש, עליון (21.5.1997)
עו"ד, רוצה לקרוא את המסמך המלא?
הצטרפו לקבלת גישה ללא תשלום למאגר המידע, והתנסו במערכת ה-AI המובילה בישראל. LawMate מעניקה פתרון מקצה לקצה לכל סוגי העבודה המשפטית: מחקר מעמיק, ניתוח מידע, ניסוח חוזים, כתבי בי-דין, חוות דעת ועוד – הכל במקום אחד ובתוך שניות.